פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      מתכונים חמים

      יכול להיות שזהו סופו של הקרטל התל-אביבי, והיריות הגיעו דווקא מגבעתיים

      הבשורה המקסיקנית החדשה מגבעתיים הספיקה להעיר שכונה שלמה ולהסתכל בלבן של עיני העיר הגדולה. עכשיו רק נותר לבדוק איך האוכל

      יכול להיות שזהו סופו של הקרטל התל-אביבי, והיריות הגיעו דווקא מגבעתיים
      יניב גרנות

      בסרטון: "סברוסו" בגבעתיים

      ביום ממוצע בבהירותו אפשר לראות מתחנת אוטובס מספר 26133 (כיכר נח/כצנלסון) בגבעתיים את המגדלים הגבוהים של תל אביב. 7 קווי אוטובוס עוצרים בה בשגרה, ולא פחות מ-5 מהם תוקפים את העיר ונכנסים אליה מנקודות שונות. קו נוסף מגיע לתחנה מתל אביב וחולף בה בדרכו לרמת גן, והקו האחרון - היחיד שלא דורך על האצבעות של רון חולדאי - מגיע כל כך קרוב אליהן עד שאין לתייג זאת אלא כהטרלה. בתמצית, מדובר בתחנת לווין בתוך עיר לווין. כל הנחלים בה זורמים בסוף לים, וניתן להניח במידה סבירה של ודאות שאין אזרח העומד בה ללא שאיפות תל-אביביות כלשהן.

      תחנה 26133 (כיכר נח/כצנלסון) היא תחנה ישראלית קלאסית. כלומר, חדשה יחסית, כעורה באופן שאינו נתון ליחסיות ומעוצבת על ידי אנשים שמעולם לא נאלצו לעמוד בתחנות אוטובוס. השמש מכה בה מלמעלה בזווית אלימה ברוב שעות היום, והתוצאה היא מחזה האבסורד שבו הנוסעים ממתינים צמודים לגב המבנה ומציצים מדי כמה שניות קדימה משל היו לוחמי ימ"מ שמתכוננים לתרגיל אש בשטח בנוי.

      כך, מכורח הנסיבות שהן חלטורה כחול-לבן, מתערבבים אותם ממתינים אומללים עם סועדי "סברוסו", המזללה המקסיקנית החדשה בשכונה, ויוצרים יחדיו פסיפס ייחודי. אני קורא לו "אנשים שמתים להגיע כבר לתל אביב, ליד מקום של אנשים שברחו מתל אביב ומציעים כעת 'תל אביב' לאנשים שלא רוצים לנסוע הלילה לתל אביב".

      סברוסו, מסעדה מקסיקנית בגבעתיים (מערכת וואלה! NEWS , יניב גרנות)
      מקסיקו סיטי, סאן דייגו, תל אביב, גבעתיים. "סברוסו" (צילום: יניב גרנות)

      השורשים של "סברוסו" (טעים בספרדית) מפותלים וסבוכים, שימו חגורה: עומר קבררה נולד בשיפולי מקסיקו סיטי למשפחה יהודית, התגלגל לסן דייגו, עשה עלייה, עבד כשנתיים בשדה הקרב הקולינרי של שוק הכרמל והתייצב עם שותפיו לפני שבועות ספורים סמוך לאותה תחנת אוטובוס בגבעתיים.

      העיצוב צבעוני ומזמין, עם סימוני V על כמעט כל הצ'ק-בוקסים המקסיקנים שחולפים כרגע מול עיניכם ואולי גם גורמים לכם לגלגל אותן מרוב שחיקה - מסיכות לוצ'אדור בשירותים, קורונה וטקילה, שילובי צבעים שבכל סיטואציה אחרת היו גורמים להרעלת פסטל, וגם סומבררו כמובן. למקום הזה לא היה ניתן רישיון עסק ללא סומבררו אחד לפחות.

      התפריט אף הוא פוגע, אך לא פוגעני, מקפיד לקיים כל קרייב ישראלי בלי לחטוא בגיור-יתר. על הידיים של קבררה אולי לא נשאר הרבה אבק ממקסיקו סיטי, אבל מה שיש שם ודאי יותר אותנטי מהרבה יזמי-טורטיה ששטפו אותנו לפני כמה שנים, ונעלמו מהר תוך שהם מותירים אחריהם צלילים עמומים של מוזיקה לטינית ושבר קולינרי מוצדק ביחסים הבינלאומיים העדינים בין המדינות.

      סברוסו, מסעדה מקסיקנית בגבעתיים (מערכת וואלה! NEWS , יניב גרנות)
      שורה תחתונה מורכבת אך אופטימית. "סברוסו" (צילומים: יניב גרנות)

      לקחנו נאצ'וס סברוסו (קריספי טורטיה צ'יפס מתירס, קסו פרסקו, גוואקומלה, שעועית שחורה, סלסה פיקו דה גאיו ושמנת, 40 שקלים), טאקו פסקדו (2 טורטיות עם דג קוד, מיונז צ'יפוטלה ליים, כרוב וסלסה, 34 שקלים), קסדיאס גבינה (3 טורטיות חיטה ממולאות בגבינת וואחקה, 30 שקלים) ובוריטו טינגה (טורטיית חיטה ממולאת בעוף ובצל ברוטב צ'יפוטלה, גוואקמולה, אורז שעועית, כרוב וסלסה). האוכל הגיע במהירות, התוצאות היו מורכבות אך אופטימיות.

      מנת הנאצ'וס הייתה קערתית ועמוסה כנדרש, מורכבת משכבות-שכבות של חלקיקי ה-DNA המקסיקני. משולשי הטורטיה הקטנים היו פציחים אך לא שבירים, ומבחן המאמץ-מעמס שהעברנו אותם בדרך לפה היה מוצלח. הביס השלם, עם זאת, זה שלוקח קצת מכל דבר ומתלכלך בלי ייסורי מצפון, לקה במעט שטחיות. המנה הזאת לא עושה נימוסי שולחן, ולא אוהבת איפוק. היא צריכה לצרוח וחייבת מפיות. זו של "סברוסו" הייתה שקטה מדי.

      הטאקוס עשו בדיוק אותו דבר. נתח נדיב של קוד במעטפת קראנצ'ית הונח אחר כבוד במרכז טורטיה בינונית ברמתה (ביררנו ולא הופתענו - הטורטיות אינן נעשות במקום), יחד עם כרוב ומיונז צ'יפוטלה-ליים לא מורגש מספיק. זה היה צריך להיות ביס שלוקח אותך יד ביד לרחובות ילדותו של קבררה. במקום זה נעצרנו במשכן הנוכחי שלו וביקשנו לימון שיבעט קצת ברגליים של השולחן. חי בכורזין, חולם על מקסיקו סיטי.

      הקסדייה, מלכתחילה מנה די משעממת ונטולת ציפיות, הייתה אפילו פחות טובה, אך הבוריטו פיצה עם ביס הכול-כלול מוצלח במיוחד, כזה שמצליח לטעום קצת מכל דבר, להימנע מלטפטף על הבגדים ולהוציא אותך (ואת "סברוסו") עם כבוד עצמי, חיוך ותקווה לדרך.


      הסברה הרווחת בקרב אנתרופולגי גבעתיים וסביבתה גורסת שהרף הקולינרי הנדרש באזור אינו גבוה, ומוצב בנקודה שמשקללת בדיוק מתמטי ביקוש מול היצע, וכוח לנסוע שוב לתל אביב מול הליכה רגלית נינוחה מהבית. בקצרה, משהו שיהיה טוב מספיק בשביל לאזן את תחושת העצלנות, לספק את הדיסוננס ולא להרכין ראש מול ניצחון "החיים שליד".

      "סברוסו" לא משחקת את המשחק הזה. היא טובה יותר. השירות בה נעים, אנשי המטבח אכפתיים והפוטנציאל נוכח, גם אם יש מנות שלא מביאות אותו לביטוי עדיין. השעה השמחה במקום (מ-18:00, שעת הפתיחה, ועד 20:00) מרטיבה את כל העסק הזה במרגריטה, והכוס העטופה בגבישי מלח היא תמציתו של הסיפור כולו - מחוספס, חמצמץ, מתקתק. כשהיא מסתיימת, אפילו תחנת האוטובוס נראית יותר טוב.

      סברוסו, כצנלסון 109, גבעתיים