פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      מתכונים חמים

      רצינו רומא וקיבלנו מלחמה: זאת הייתה צריכה להיות "הפיצה הטובה בתל אביב"

      הוויטרינה משוגעת, התעופה העצמית מעוררת סקרנות והעיניים רוצות לטעום, אבל הכול נעצר בביס הראשון (ובארנק)

      רצינו רומא וקיבלנו מלחמה: זאת הייתה צריכה להיות "הפיצה הטובה בתל אביב"
      צילום: רעות סהר

      בעולם מושלם, אני יורד בתחנת אלנבי של הרכבת הקלה (הקו האדום, זה ש"מתוכנן להתחיל לפעול באופן סדיר באוקטובר 2021", הבטחת נת"ע), מתעלם משלל הפיתויים הקולינריים שהועמסו בחוכמה בצדי המבנה לטובת הנוסעים הממהרים, ועושה דרכי לכיוון היציאה הדרום-מזרחית. החלל ממוזג, השילוט בהיר. ריח של אירופה באוויר.

      באותו עולם מושלם (אוקטובר 2021, אוטוטו) צד שמאל של הדרגנוע פנוי לחלוטין, ואני מטפס בקלילות למעלה. היציאה מהתחנה חלקה, גן החשמל פורח, האפשרויות נפתחות - תפריט-רחוב מתתפקע מפוטנציאל, חצי בלוק של ריגושים, רק תבחר.

      בפועל - כשנה וחצי לפני אוקטובר 2021 הגדול - תחנת אלנבי פערה מכתש עצום בלב הפועם של תל אביב, איבקה את התושבים ובתי העסק, והתישה את המסעדנים ולקוחותיהם עוד לפני שהקורונה דרכה עליהם. גן החשמל עצמו, מתחם שהמהפך התדמיתי שלו כמעט הצליח, מתנהג עכשיו בהתאם. מותש, מיואש, ללא זרם.

      דיוויד פרנקל מכיר את כל זה מקרוב. "פרונטו" שלו נאלצה לדלג באזור, סובלת אף היא מאובססיית הבנאות התל אביבית ומיוזמות נדל"ן סמוכות, אך שרדה. "פרונטו קיוסקו", לעומתה, השלוחה המהירה שלה בשוק צפון שברמת החיל, שרדה פחות. עכשיו הגיעה ההזדמנות לתיקון - "סופר פיצה", על חורבות "הירו ראמן" של אהרוני (עוד הבטחת גיוזה שנגוזה), בצומת היחידי של השכונה שעדיין נושם באופן עצמוני. בערך.

      סופר פיצה (יח"צ , איליה מלניקוב)
      ויטרינה משוגעת, מחיר בהתאם. "סופר פיצה" (צילום: איליה מלניקוב)

      הביטחון העצמי שזולג מהשם מחוזק בהצהרת כוונות מוארת על שלט בולט, נשזר בתוך הלוגו ומופיע גם כמוטו בחשבונות הסושיאל (באנגלית, כמובן) - "Selected flours, extra virgin olive oil, sea salt, endless toppings and super strong passion". איפה שהוא בדרך ראיתי גם את הביטוי "Purified Water". הבטחות. עוד הבטחות.

      הפיצה רומאית, כלומר מגשים מלבניים שנחתכים במספריים על פי דרישה, מחוממים במקום ומתומחרים לפי משקל. הוויטרינה מסחררת - ארוכה מאוד, צבעונית מאוד ומרשימה מאוד. מושלמת לסטורי, פחות מושלמת לתור הישראלי שנוטה תמיד לרוחב או לתור הפוסט-קורונאי שאמור להשתרך בדילוגי שני מטר, ועוד פחות מושלמת לנותני השירות (כולל פרנקל עצמו, בלוק הכי רחוק מחגיגי שיש), שקצת מאבדים את עצמם לדעת ותועים במרחבים. בפעם הראשונה ייחסנו את זה לפתיחה הטרייה, בפעם השנייה שיקללנו את הנגיף המרחף מלמעלה, אז יצא שעשינו הנחת הרצה הפוכה (כלומר, כנהוג במקומותינו - הלקוח עושה הנחה לבית העסק), והתחלנו להזמין.

      לקחנו אדומה אחת (מטריצ'יאנה סטיייל, רוטב עגבניות ובייקון), לבנה אחת (תפוח אדמה, בצל, מרווה, ריקוטה, ארטישוק ושקדים קלויים), בשרית אחת (מוצרלה, פרובולונה, פפרוני בקר), מתחכמת אחת (רוטב עגבניות, דג מפורק, צלפים) ומה שהוגדר כ"דאבל קראסט" (בצק מלמטה, בצק מלמעלה, ובאמצע טונה, עלי לפת וממרח לימון כבוש). בביקור השני ניסינו גם פשוטה (רוטב עגבניות, ממרח עגבניות שמש, מוצרלה באפלו, אנשובי אורטיז, קונפי עגבניות שרי ובזיליקום), אליטיסטית (ראגו פטריות, ברי צרפתית וצנובר קלוי), מנורמלת (ארטישוק ופטרוזיליה) ואחת שרצתה להיות פסטה (ראגו בולונז).

      אה, ואם הוויטרינה משוגעת, אז אין מנוס מלדבר על המחיר, שעושה מאמץ אמיתי לעמוד במילות התואר האלה - "מסחרר", "משוגע", "מופרע" - ודי מצליח. הסקאלה נעה בין 125 שקלים ל-135 שקלים לקילו בהשקה, והעזה להתעדכן למעלה בפתיחה המחודשת ואפילו לשחק קצת עם המספרים (15-16 שקלים ל-100 גרם, אולי כי בקילו זה היה לא מוסרי מספיק). כלומר, זאת ארוחת פיצה של לפחות 70-80 שקלים לאדם עם רמת רעב שפויה (אבל צפו להרבה יותר מזה. כאן - כמו בכל פיצריה שפיצחה את נוסחת ה"לפי משקל" - בונים על זה שאתם מזמינים עם העיניים).

      "סופר פיצה", תל אביב (מערכת וואלה! NEWS , יניב גרנות)
      הצהרת כוונות כבר בשלט. "סופר פיצה" (תצלום: יניב גרנות)

      הפסים הפחמימתיים הסתדרו יפה על המגש ויצרו מעין שמיכת טלאים צבעונית ומנחמת. הציפייה בשלב הזה הייתה בשמיים, מתעלמת לחלוטין מנורות האזהרה הקטנות ומהאווירה הסתמית. ראינו בועות אוויר ובצקים חמים נעים לכל עבר. רצינו גם. רצינו רומא. קיבלנו מלחמה. בעתיד יקראו לה כנראה מלחמת החניכיים הראשונה.

      חלק מהתוספות (הבייקון והעגבניות, הארטישוק ותפוח האדמה) עבדו יפה ביחד, אחרות (הפפרוני) היו נחמדות ותו לא. והייתה גם היציאה של הדג המפורק ("היום זה ברמונדי", על פי החותכת עם המספריים), מעין חריימה איטלקי, עם חלה (פיצה) בילט-אין בתוך הביס. בהתחלה זה מסקרן, אחר כך זה מוזר, ובסוף נשאר טעם לוואי של ארוחת שישי אצל ההורים מהצד שלא יודע לבשל. חוץ מאלה, ניסינו גם את ה"דאבל קראסט", מעין סנדוויץ' פיצה קשוח, משהו שעושים בתיכון עם שאריות פיצה מאמש, ושלא היה צריך לקום בשום אופן מהרצפה המקומחת של חדר העריכה (טונה "אורטיז", כורזת הוויטרינה על תכולתו של הדאבל, אבל עם כל כך הרבה בצק קשיח מלמעלה ומלמטה, חבל על חומר הגלם, חבל על הפאסדה, חבל על האורתודנט).

      עברנו לראגו. זאת עם הפטריות והברי צעקה סקרנות עמוקה ואדמתית, עם קיק גבינה "של גדולים", אבל הביס הראשון סיפק אותה לחלוטין, כל כך לחלוטין שלא נמצא ביס שני רעב מספיק בסביבה. פיצת הבולונז הייתה טעימה הרבה יותר, אבל (כן, תבנית ה"אבל" הולכת ומתגבשת לכדי סימון מסחרי על התנורים) זה יותר סיר שירד מהאש ונמזג כמו שהוא על בצק, ופחות פיצה. על הארטישוק אי אפשר להגיד הרבה יותר מזה, לבד אולי מהעובדה שזה היה דייט יבשושי ומעיק עם ירק סקסי, סלט קרמי-ירקרק שהיה צריך להדליק את הפה, ובמקום זה שלח אותנו לחפש קיסמים ואפרודיזיאק.

      וזאת אפילו לא הייתה הבעיה. כי תוספות לא חסר פה ("endless", כזכור), וכל אחד אמור למצוא משהו, אבל כל הפיצות בלי יוצא מן הכלל לקו בבצק, בבירור אמת המידה הבוררת כל פיצרייה באשר היא, שכונתית-רומאית או אופנתית-תל-אביבית.

      שנים ארוכות כל מאפייה בעולם נבחנה בבועות אוויר שאותרו בבצקיה. כאן הבצק - קורץ ומושך מעבר לזכוכית, מלא מעגלים ופסים וחללים ודפדופים ואפיל של קמח "מובחר" - פשוט לא עמד בחומן של המילים וההצהרות. הוא יצא רע מהתנור או סתם שטוח, קרס תחת התוספות, קשה מאוד מלמטה, בלתי פציח, ובעיקר-בעיקר - עצוב. ברצינות, אין דבר עצוב יותר מלנקר תוספות מפיצה ולהתעלם ממה שאמור היה להחזיק אותן יד ביד, כל הדרך לאושר. אין דבר מפליא יותר מילדים ומבוגרים שלא מסיימים פיצה מהצלחת.


      ההבטחות למה שיכול, וצריך, היה להיות פה מזמן לא מרחפות רק מעל ריקוד הקלפיות המוזר שהסתיים לאחרונה בהכלאה הממשלתית המוזרה שלנו. הן מקיימות אכזבה בכל מקום. רכבת קלה ומתפקדת, שכונה שנעים להסתובב בה, פיצה מצוינת בפינת הרחוב - זאת לא פוליטיקה, אלה החיים שמגיעים לנו.

      אולי באוקטובר 2021.