פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      מתכונים חמים

      אוכל, נחמה

      צילום: ראובן קסטרו

      כמו דייט ראשון בין העיר לאנשים שעושים אותה, קמה תל אביב מהריסות הקורונה, מחקה 11 שבועות של בידוד ובדידות, והחלה שוב לנשום

      "כמה מאושרים הם התמימים והטהורים,
      השוכחים את העולם, מהעולם נשכחים.
      שמש נצחית בראש צלול,
      כל תפילה נענית, וכל משאלה מתקבלת"

      (אלכסנדר פופ)

      אינני נביא או מתקשר. אין לי יכולת חיזוי יוצאת דופן או משיכה לאסטרולוגיה. אני לא מאמין בגורל, וכפי שניתן להעריך די בקלות, לא למדתי מספיק כדי להפוך לאימנולוג או אפידימיולוג, מדען, חוקר או רופא. הדבר היחידי שאני יודע לעשות הוא לספר בדיוק את את מה שראיתי במו עיניי, בלי להגזים ולהכות בסופרלטיבים. וזהו הדבר: אמש חזיתי במות הקורונה.

      ללילה אחד, 11 שבועות בדיוק לאחר שישראל כפתה סגירה מוחלטת על מסעדותיה, הפכה רחבת בית הכנסת הגדול בתל אביב לתחנת הרכבת שבה נפגשו לראשונה ג'ואל באריש וקלמנטיין קרוזינסקי, גיבורי "שמש נצחית בראש צלול". זה היה גמלוני ומקסים, מחוספס ואלגנטי כאחד. קסם של דייט ראשון - בין העיר לאנשיה - עירבב מלמעלה את האוויר הנעים להפתיע, אבל תחושה חמימה יותר, מוכרת, הורידה אותו ואותנו לקרקע - יכול להיות שהיינו פה כבר? שכל מה שחווינו לאחרונה נמחק בבת אחת מהזיכרון?

      מסעדת "סנטה קתרינה" בתל אביב, יום חזרת המסעדות לאחר הסרת הגבלות הקורונה (ראובן קסטרו)
      חיוכים של חוזרים מהקרב. תל אביב, אמש (תצלומים: ראובן קסטרו)

      הכניסה למסעדת "סנטה קתרינה" מפעילה קודם כל את זיכרון השרירים הכואבים מגעגוע - הליכה צדית במסדרון המתפקע שנוצר בין השולחנות בחוץ, סבסובי התחמקות מהמלצרים והמעשנים, התיישבות אקרובטית אך נון-שאלאנטית על כיסאות בר גבוהים וצפופים - ומעמיסה עליו תוך כדי זיכרונות חדשים, טריים וקורונאיים יותר: מסתבר שהמרפקים המקומיים המוכרים הוחזרו לתפקידם המקורי, שנגיעות קלות ובלתי מכוונות בין זרים נטולי מסיכות כבר לא יוצרות פאניקה. הנחת ידיים על משטחים רחבים והמוניים מותרת פתאום, וכך גם אכילה בכלים שאינם שלך, מעשה כמעט בוטה בפליליותו הסטרילית עד לפני יום או יומיים. יש אלכוג'ל. בקבוקוני תרסיס קטנים ושקופים מפוזרים בין השולחנות (ומשמשים את כולם כמובן), מייבשים כמעט כל מחשבה על הנגיף, וכל פיסת עור בידיים שחשבה בתמימות שהסיוט נגמר.

      ויש גם חיוכים. רחבים ואמיתיים כמו שרק חיוכים שחוזרים מהקרב יכולים להיות. וחיבוקים, כל כך הרבה חיבוקים. בין אדם לחברו, לקוח ומלצרו, דייט לדייטו. אין קלישאה גדולה יותר מקלישאת הישראלים החמים והמחבקים. אין גם הסבר אחר למה שהתרחש תוך כדי ריקוד הצלחות שהוא מסעדה פועמת וחיה, זולת ההסבר הבא: ב-27 במאי מישהו הסיר מחסום ענקי שהעיק במשך 77 ימים על הנפש הישראלית, ושיחרר אותה לחופשי, לחייך ולהתחבק מבלי להיות מוטרדת מדוחות ומקלישאות.

      מסעדת "סנטה קתרינה" בתל אביב, יום חזרת המסעדות לאחר הסרת הגבלות הקורונה (ראובן קסטרו)
      300 מעלות של נחמה. מסעדת "סנטה קתרינה" (תצלום: ראובן קסטרו)

      "זה היום הכי מרגש בחיים שלי, אני אומר את זה ברצינות. עשיתי דברים, הייתי במקומות, בארץ ובחו"ל, ואף פעם לא התרגשתי ככה", סיפר תומר אגאי, השף והבעלים של "סנטה קתרינה". הוא מסתובב משוחרר, מתעכב לשיחות קטנות ובלתי מתוסרטות ליד שולחנות, נמשך פנימה להרגיש לרגע את החום המוכר של המטבח ונקרא מיד החוצה, מגיח מהצד, עוטף ומארח ולא עוצר. "אני נמצא בתוך מטבח מגיל 17, וזאת הפעם הראשונה שלי מאז שלא יכלתי לבשל לאנשים מתוך מטבח", הסביר תוך שהוא מבטל בבת אחת כל חומת תשלום צינית שהגיעה איתי מהבית. זהו אינו חתן ביום חתונתו. זה אדם שחזר לחיים.

      הטאבון המפלצתי של המסעדה - בוודאות פריט העיצוב הכי סקסי בעיר - מפלרטט כל העת עם רף של 300 מעלות צלזיוס. הלהבות לוהטות, משכיחות את כל דיבורי ההסגר ותחושת הבידוד והחנק. המנות - בייגלה ירושלמי עם דואה מאלכסנדריה, שמן זית ומסבחה, ירקות צלויים עם טחינה, חלה של שבת מתחת למינוט סטייק, פיצה נאפוליטנית ותבשיל זנב שור עם טורטליני ערבי - יוצאות ממנו בקצב מידתי ופרופורציונלי בהחלט לעיר שבדיוק יצאה מצום ממושך של בישול ביתי ומשתוקקת להישען אחורה. 11 שבועות של אוכל מנחם מוחלפים כעת באוכל מנחם יותר.

      תומר אגאי, מסעדת "סנטה קתרינה" בתל אביב, יום חזרת המסעדות לאחר הסרת הגבלות הקורונה (ראובן קסטרו)
      אדם שחזר לחיים. אגאי (תצלום: ראובן קסטרו)

      התחושה עדיין לא טבעית לגמרי. הגוף נוקשה מעט, הראש קצת כבד והאלכוהול, כמעט להכעיס, עושה דווקא פעולה הפוכה. כולם מתנהגים (או מנסים להתנהג) כרגיל, אבל *הנגיף* מגיח מפה ומשם, נוכח בקצוות. מדי פעם אפשר לזהות מבטים של "מה בדיוק קורה כאן?" או "איך יכול להיות שכל זה מותר עכשיו?", אבל הם יורדים מהפנים מהר מאוד. זהו לא ערב לסימני שאלה.

      הטבחים ועובדי הפס מדגמנים כפפות סמליות ומוותרים בשלב מוקדם מאוד של הערב על גינוני-קורונה. העבודה אינה סטרילית, והיא מעולם לא הייתה אמורה להיות כזאת. אי אפשר ליצוק עבורה תבניות במעבדה, או לתת לביורוקרטים לבנות לה תרשים זרימה.

      רגע קטן של הפוגה, ומנהל המשמרת מרים עיניים גדולות ובהירות ומחייכות. "כל כך התגעגעתי", הוא מספר, "אני פה כבר ארבעה ימים, מכין את המטבח לפתיחה, וארבעה ימים אני לא מפסיק להתרגש. היום קמתי בבוקר וזה רק התגבר, עד שבשלב מסוים פשוט לא הצלחתי לנשום. הלב התפוצץ מהתרגשות".

      מסעדת "סנטה קתרינה" בתל אביב, יום חזרת המסעדות לאחר הסרת הגבלות הקורונה (ראובן קסטרו)
      עיר שלמה קמה מהחול. תל אביב, אמש (תצלום: ראובן קסטרו)

      סיבוב קטן במתחם ההומה חושף מראות דומים בכל המסעדות והברים שמאכלסים אותו. המדרכות שבורות, אבל האנשים שוב שלמים. הנסיעה הביתה מתעקשת לעבור דווקא בצירי התנועה העמוסים יותר, לראות בעיניים איך עיר קמה מהחול, ולוודא ששום דבר לא יחזיר אותה לשם. התמונות רגילות לגמרי וחריגות לגמרי כאחד.

      "אנחנו לא מוכרים כאן אוכל. אנחנו מוכרים רגע", מתפייט אגאי. במהלך התקופה האומללה הזאת, ניסו הוא ואנשיו להקים מערך משלוחים יש מאין, אך נתקלו פעם אחר פעם בחומה קשוחה ועקשנית. "עבדנו, השקענו, הבאנו, בישלנו והכנסנו את האוכל הזה לתוך קופסאות, אבל פשוט שום דבר לא עבד. ניסיתי שוב ושוב ושוב, וכל פעם התעצבנתי מחדש. לא ידעתי למה זה לא עובד לי. עכשיו אני חושב שאני יודע".


      היום הראשון של הסגר שלח את אגאי למסעדה במין תנועה רפלקסיבית. "בשבוע הראשון הייתי פה כל יום. ואז, ביום השישי, חטפתי התמוטטות עצבים", שיחזר, "הלכתי הביתה, חשבתי, שקעתי, הייתי עם המשפחה, לא ידעתי מה לעשות ואיך להתמודד, כאילו כיבו אותי".

      המחשבות שלחו אותו קדימה ואחורה, הצידה ולעומק, והוציאו אותו בסופו של דבר עם מסקנה - Double Or Nothing, כהגדרתו. "החלטתי להמר על הכול, לשים כסף ולשפץ. 'סנטה קתרינה' הייתה זקוקה לזה, אבל זה היה גם בשבילי. אחרת לא הייתי מצליח להחזיק". הוא מצביע על תוצאות ההחלטה בחיוך שאני מזהה בו ב-Double Or Nothing משלי גם דמעות. "זה לא היה שיפוץ, יותר שיחזור. להחזיק אותה בחיים עד שהכול ייגמר. הכסף לא היה הסיפור פה, תסתכל איזה יופי. עכשיו אפשר להתחיל מחדש".