אמש, לראשונה מאז ה-8 ביוני, התאריך בו חזרה לפעול, התמלאה מסעדת הבראסרי עד אפס מקום. מחוץ לדלתות השחורות שנצבעו מחדש לקראת הפתיחה המחודשת אפשר היה שוב לראות, לאחר חודשים ארוכים, סועדים שממתינים לשולחן. מחזה נדיר בימינו. "באנו להיפרד", מספרים אנשים שמחכים בתור, "גם לתמוך", מוסיף מישהו, "ולאכול המבורגר", מסכם מישהו אחר. המכנה המשותף לכולם הוא שהם הגיעו בעקבות ההודעה הדרמטית של רותי ברודו אתמול שהמקום נסגר עד להודעה חדשה. לפני שבוע עוד פרסמה ברודו תמונה של הבראסרי עומד ריק בחשבון האינסטגרם שלה עם הכיתוב "צאו לאכול במסעדות אחרת לא נהיה", היא פשוט לא תיארה לעצמה שהיא תצא צודקת כל כך מהר.
אתמול כבר פרסמה את ההודעה הבאה: "עשרות עובדי בראסרי קיבלו איכון מהשב"כ והתבקשו להיכנס לבידוד. אין לנו יכולת להפעיל את המסעדה בלעדיהם, ואין לנו את היכולת לשלם עבור ימי הבידוד. אנחנו סוגרים. נפתח כשהמדינה תיתן לנשום".
ובלנשום מתכוונת ברודו קודם כל שהמדינה תשלם בעצמה על ימי הבידוד שהיא דורשת מהעובדים, שאין למסעדת הבראסרי שום יכולת לשלם גם עבור ימי הבידוד של העובדים, שנחשבים על פי המדינה ימי מחלה שעל המעסיק לשלם עבורם, וגם על צוות נוסף שיגיע ויעבוד ויקבל משכורת.
"אנחנו עובדים פה כבר כמה שבועות עם טבחים שהגיעו לעשות מילואים ונותני שירות ששלפנו ממקומות אחרים בשביל לסגור חורים", סיפר לנו אתמול עופר פורת מנכ"ל הקבוצה, "פתחנו אחרי ההדממה הקודמת בעיקר בשביל אנשי הצוות שלנו, הרווחיות היתה אפסית, אבל רצינו לפעול, החלטנו שאנחנו לא מוותרים, עשינו כאן שיחות מוטיבציה בשבועות האחרונים ואמרנו שאנחנו נלחמים. אבל הצליחו לשבור אותנו".
בזמן שפורת מדבר, ממתינים עוד כמה עיתונאים לשוחח איתו, כאלה שאולי קיוו להחליף כמה מילים עם רותי ברודו אבל הבינו שזה כנראה כבר לא יקרה. מזה מספר שבועות שברודו לא מפסיקה לזעוק את זעקת המסעדנים כולם, ועוד לפני הקורונה היא הייתה קול חשוב במשבר ענף המסעדנות, היא ידועה כאישה חזקה שנלחמת בלי הפסקה, אבל אתמול גם היא נשברה. הבראסרי, מסעדת הדגל של הקבוצה שלה, מקום שבמשך 18 שנות קיומו מעולם לא עמד בפני סכנת סגירה ותמיד היה רווחי, סוגר את שעריו עד להודעה חדשה. אתמול בערב עוד אפשר היה לראות את המלצרים מתרוצצים בין השולחנות ואת הצלחות יוצאות ללא הרף מהמטבח, אבל החל מהיום כל זה ייפסק.
קבוצת R2M של רותי ומתי ברודו מחזיקה גם בהוטל מונטיפיורי, מסעדת הקופי בר, שלושה סניפים של הדליקטסן, בית הקפה והמעדניה, ברחבי תל אביב, ושלושה סניפים של הבייקרי. לאחרונה ולאור המגבלות החדשות על כמות הסועדים הפכה ברודו את החנייה של הוטל מונטיפיורי לחלק חיצוני של המסעדה, היא פרסה שטיחים, הציבה כיסאות ושולחנות מחופי מפות לבנות, הכל בנסיון להיות יצירתיים ולצלוח את המשבר עד יעבור זעם, אבל את הבראסרי היא לא הצליחה הפעם להציל.
הבראסרי נפתחה בסוף שנת 2002 בכיכר רבין בתל אביב אחרי חודשים ארוכים שבהם עמדה ריקה, חלונותיה מכוסים בעיתונים, מחכה לרגע הנכון להיפתח אחרי שנתיים קשות של פיגועים, של מבצע חומת מגן, של מיתון קשה ושל מורל לאומי נמוך ביותר. אבל היא נפתחה ומחוץ לדלתותיה בשבועות הראשונים התקבצו רבים שביקשו לחמוק לרגע מהאטמוספירה הישראלית הקשוחה אל האלגנטיות הנעימה של המסעדה הצרפתית החדשה הזו.
הבראסרי סימלה נקודת תפנית לא רק בקולינריה, היא היתה הסמן בסיומה של תקופה מהקשות שידענו כאן, אנשים רצו לברוח ומסעדת הבראסרי נתנה להם לאן. אבל היא היתה הרבה מעבר. היא הכניסה אל עולם המסעדנות הישראלי סטנדרט חדש, בזמנו קראו לה "פלצנית", אבל מהר מאוד התברר שאנשים מגיעים אליה במיוחד בשביל "הפלצנות" הזאת.
רותי ומתי ברודו, שהקימו את המקום לאחר מחשבה ותכנון ארוכים, כבר עשו זאת בהצלחה יתרה עם הקופי הבר שהביא לתל אביב גם הוא איזו חדשנות אבל מסוג אחר, ניו יורקיות תוססת שכזאת. הבראסרי היה מקום קלאסי, הצבעים הכהים, המראות, סגנון התאים עם ספסלי העור ובעיקר תפריט צרפתי קלאסי, בלי רטבים כבדים ומנות מסובכות, אלא ממש תפריט בראסרי אמיתי עם כריכים, מרקים, כמה מנות בשר, סלטים ופסטות, הכל באוריינטציה צרפתית קלאסית. עד היום כמעט ולא השתנה התפריט הזה, שאז התאים במיוחד לאחד מהחידושים הגדולים שהביאה הבראסרי לעיר - שירות 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע ומטבח שעובד מסביב לשעון. באותה תקופה המסעדה היחידה שפעלה במתכונת כזו היתה דיקסי של חיים כהן.
למרות שסימנו אותה בהתחלה כ"פלצנית" ולמרות שהיתה מזוהה עם הברנז'ה, מהר מאוד הפכה הבראסרי לאחד מהאייקונים של תל אביב, גם בזכות המיקום המרכזי שלה, וגם בזכות קהל מגוון ולא רק זה האליטיסטי ששייכו לה בהתחלה. המקום שמר באופן קבוע על רמת שירות ואוכל גבוהים, ושנים אחר כך נפתחו לא מעט מסעדות שכיוונו גבוה כמו הבראסרי, מה שהפך את המקום לסטנדרט.
בשנים האחרונות, למרות שדובר על שחיקה של המקום גם ברמת האוכל וגם ברמת הפסיליטיז, שמרה המסעדה על המוניטין שלה ועל אהבת הקהל, אפילו שנאלצה לפני כשנה לצמצם את שעות הפעילות ולהיסגר בשעות הלילה בגלל כדאיות כלכלית. אתמול בלילה, כאמור, המקום נסגר עד להודעה חדשה, או כמו שברודו אמרה "עד שהמדינה תיתן לנשום".
