אוכלים הולכים

ההמבורגר הזה כבר הטריף את תל אביב, אבל יכול להיות שזה קשור למחיר

"ילד הפלא של הבשר" תקע דגל באחד הרחובות הכי עמוסים בעיר, ועכשיו רק נשאר לנו לפזר את העשן ולתת ביס

עידו'ס - מזללת הבשרים של ילד הפלא (צילומים: תמיר יהושוע)

בכל על-האש יש רגע כזה. אתה לוקח ביס אחד יותר מדי מהפיתה, מפר ביודעין את האיזון העדין של הצלחת החד-פעמית על ברכיך, ומסיים את כל הפירואט האריסטוקרטי הזה בתחינה אחת קטנה לאלוהי המנגל - בבקשה, בבקשה שתהיה מפית בסביבה. בכל על-האש יש רגע כזה, ובכל על-האש לא תהיה מפית לנקות את דיספליי הסלטים הגנריים מהלחיים הנצבעות במהירות בשילוב האדום שהוא הסמקה וכרוב זרחני. אתה מניח את הצלחת על הדשא הסינטטי בבית המארח, כובש עיניים בקרקע וממהר לשירותים. גם שם, אגב, לא תהיה מפית. רק מראה שניצבת מול חיי העל-האש הגמלוניים שלך, וצורך לאלתר מריחה סבירה של פאסון.

הצורך הזה באילתור - טבעי כאמור כשמדובר באירוע פרטי חינני בברדקיותו - תפס אותי לא מוכן ב"עידו'ס", מזללת הבשרים החדשה בתל אביב. "אין מפיות", אמרה המלצרית. אמרה, כמובן. לא התנצלה, חלילה, כי למה להכביר הסברים על היעדר אמצעי ניקוי בסיסי בתקופה שכזאת? "אין", והביאה מגבונים, במה שהוא לבטח השידוך הגרוע ביותר בין טקסטיל וקציצה ניגרת. העדפתי שלא לתבל את ההמבורגר בכימיקל של המגבון, ועליתי לשירותים. ביג מיסטייק. HUGE. לקוחה אחרת, נואשת לפחות כמוני, התכופפה מתחת לכיור, פתחה את ארונית השירות, ושלפה ממנה קצת נייר סופג לילדה שהתאפקה בגבורה. אילתרה. כשחזרתי להמבורגר, הגיע עידו של ה"עידו'ס" עם חבילת מפיות "אחרונה", והגיש לי אותה בגאווה, וכאילו מדובר במבחנות החיסוניות האחרונות שהוברחו ממעבדות "מודרנה". אלו היו, כמובן, מפיות לדיספנסר של שירותים. גם הוא מאלתר.

רומא בתל אביב

הידיים האלה עושות פיצה כבר 35 שנים. פלא שהיא יוצאת ככה?

לכתבה המלאה
אין התנגדות, בקושי יש קציצה. "עידו'ס" (צילום: תמיר יהושוע)
המחירים מיישרים קו עם מסעדות הבשרים המעושנים האחרות ברחבי הארץ, אך האווירה רחוקה מהן מאוד. כלומר, עשן מעורבב עם פיח אוטובוסים ותפריטים דביקים

הודעות היח"צ וכתבות הפרגון המקדימות ל"עידו'ס" פיזרו המון עשן מחמיא ברחוב אבן גבירול ובסביבותיו. נער צעיר שהחל לפני כמה שנים לתקתק ערבי בשר, והגשים כעת - ובגיל 17 בלבד - חלום על מקום משלו בעיר הגדולה. הלב צועק להיות עדין, אבל לא בטוח שעידו בטצייג - "ילד הפלא של הבשר", כהגדרת סביבתו - זקוק בכלל לעדינות מבקרי אוכל רחוב. "אם לא הקורונה, כבר הייתי פותח בחו"ל", אמר לרעות סהר עוד לפני שנגמרו המפיות, והבטיח על הדרך "עוד עשרה כאלו" תוך שנה. יש משפטים שלא דורשים פאנץ', אלא כיפכוף.

התפריט של "עידו'ס" מציע בשר בלבד, מן הסתם - מטרטר בקר שלא נסחף לתוספות-יתר, עבור במנת אינסטגרם של קרואסון עם נתחי אסאדו מעושן, וכלה בהמבורגר, סטייקים ופלטות "יאללה חאפלה", כהגדרתו. המחירים מיישרים קו עם מסעדות הבשרים המעושנים האחרות ברחבי הארץ (כלומר, משפשפי עיניים), אך האווירה רחוקה מהן מאוד, ונצמדת במובהק למקובל במזללות מהירות. כלומר, עשן מהמעשנה שמתערבב עם פיח האוטובוסים מהרחוב, תפריטים דביקים ושולחנות שראו תו סגול רק על המדפים ב"איקאה".

זה אולי לא בנגקוק, אבל זה הכי קרוב שיש

התאילנדית הטובה (והנסתרת) של תל אביב

לכתבה המלאה
בשר, צ'יפס שממתין והבקבוק הממותג בעיר. "עידו'ס" (צילומים: יניב גרנות)
מה שבאמת פער את הלסתות, והתחרות הייתה קשה כאמור, היה בקבוק המים הקטן שהגיע על המגש

לקחנו המבורגר (לחמניית בריוש, בשר וואגיו, בצל מקורמל, עגבניות צלויות, איולי חמוצים, שום קונפי ועלים), מתוך רצון לבדוק את איכות הבסיס הבשרי הפופולרי ביותר בארץ, ומתוך צורך עז להתעמת עם כל המטענים שמביא עמו תג המחיר (64 שקלים כולל צ'יפס ושתייה בצהריים, 94 שקלים עבור אותו שילוש בערב. אל תקראו שוב, זו לא טעות).

המגש הגיע, ואחרי שהואלתי בטובי לקום ולהביא לעצמי קטשופ, מלח ומזלג (חד-פעמי כמובן), אפשר היה לתת ביס ראשון. הבשר (אמרו 250 גרם, ספק אם עבר את ה-200) היה טעים, רך מאוד וכמעט נימוח, והחלק האחרון נכתב דווקא באכזבה. רבים מזוללי ההמבורגרים אוהבים להפעיל שיניים, וכאן זה לא יקרה. אין התנגדות, אין קצוץ של קציצה, אין לעיסה, רק תערובת כמעט משחתית של בשר איכותי אך מעובד להקצין. המבורגר ילדים.

וזה היה עוד החלק הטוב. קחו אוויר, נעשה סיבוב יחד על כל שאר המגש שמחזיר שקלים בודדים משטר של 100: תלולית קטנה של סלט כרוב לימוני הייתה תוספת-צד מעט מוזרה, ודרשה איזונים ופרופורציות שקשה למצוא כמוהן כרגע בארץ. הצ'יפס, הבטחה גדולה בהיותו ביתי וידני, היה מותש מחיכיון במטבח, רכרוכי ומכעיס ממש. מי מכין צ'יפס מראש? הלחמניה הבריושית קרסה תחת הנטל - רכה מדי לכל מיצי הבשר ונוקשה עבור כל השאר - וההבטחות האחרות שבתוכה איכזבו באופן גורף: הבצל היה לא מקורמל בעליל (בכלל, די להצהרות ה"קירמול", רובכם לא עומדים בזה), איולי החמוצים היה, ובכן, קצת חמוצים רכים מדי, והשום קונפי התברר כשן שום אחת, אחת בלבד, שהמילה "קונפי" יושבת עליה כמו ש"וואקנס" יושב על סופ"ש בכנרת.

אבל מה שבאמת פער את הלסתות, והתחרות הייתה קשה כאמור, היה בקבוק המים הקטן שהגיע על המגש. פלסטיקי, חתום וממותג (הלוגו של "עידו'ס" כמובן, וגם כתובת עמוד האינסטגרם של המקום, עוד יותר כמובן). מים מהברז, ענו לי במקום. מינרליים, תיקנו אחר כך. לפעמים דימויים על תוכן ומעטפת מוזגים את עצמם ללא מאמץ.

אל תעזו להאשים את עומר מילר

המלחמה הכי מכוערת כרגע היא בכלל על טוסט

לכתבה המלאה

עידו בטצייג מתרוצץ ללא הרף ברחבי הבייבי החדש שלו, משתדל ומזיע, מחייך ומנסה לרצות. אין כאן מסעדן ציני שבא לעשות קופה ולא יזם חסר נשמה שתופס טרמפ על טרנד העישון והיישון, אלא נער צעיר עם תשוקה אמיתית לבשר, שמצליח להוציא מהידיים (ומהתנור ההמפלצתי שבחזית) נתחים יפים וטעימים מאוד. כל השאר, עם זאת, דורש חשיבה מחדש ושדרוג זריז.

המיקום - בין "האחים" המתפקעת ו"גוצ'ה דיינר" הפופולרית, וכמה מאות מטרים מממפלצת ההמבורגרים הדו-ראשית של "ויטרינה ו-"GDB" - לא מעניק יותר מדי ימי חסד, ובעיקר מבליט בבוטות את הפער שצריך לעבור מאוכל טוב לחווית אכילה טובה. עד שזה יקרה (ועד שהמלצרית תוציא מהפה משפטים נוספים לבד מ"אני לא יכולה לקחת לי טיפ מהאשראי, רק שתדע"), אני אמצא מפיות במקום אחר.

"עידו'ס", אבן גבירול 14, תל אביב

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully