זאת הייתה, קרוב לוודאי ובלי לגלוש לסופרלטיבים, אחת ההפגננות האלגנטיות ביותר בהיסטוריה, אפילו בשנה עמוסת ההפגנות הזאת. 15 "כלות" רומאיות התאספו סמוך לפונטנה די טרווי, חיכו בסבלנות לכלי התקשורת, והחלו לצעוד על עקביהן מסביב לכיכר המיתולוגית. את נחילי התיירים החליפו עשרות צלמים וכתבים, וזריקת המטבעות הצ'יזית למים - סגולה לחזרת הזורק לבירת איטליה - הומרה בשלטי מחאה על שיתוק תעשיית האירועים בארץ המגף. אחר כך, אפשר לדמיין בקלות, המשיכו המפגינות - שמלות לבנות ומטריות קיץ תואמות והכול - לאפרטיבו אלגנטי לא פחות. גם אפרול הוא סוג של נחמה.
2,250 ק"מ משם, ואין לנו אפילו את זה להתנחם בו. אולמות האירועים פועלים מזמן, וספק אם המחאה שלהם דרשה מיצגים, תלבושות ותסריט. גם הניסיונות הספורים למיסוד אפרטיבו כהלכתו לא צלחו פה, ואפילו ה-Happy Hour שהצליח איכשהו לשרוד משמיע כעת קולות חריקה מדאיגים. זוהי שעת אחר צהריים מאוחרת במדרחוב נחלת בנימין בתל אביב - הכי קרוב שיש כאן למרצפות העקומות והחינניות של לב רומא - ואין באופק כלות בלבן, תקשורת תאבת סיפור או תקווה. מה שיש, עם זאת, זה פיצה. לפעמים זה כל מה שצריך.
רוני חברוני ארז 35 שנים של קמח ואש בתא המטען, ועבר בתחילת השנה מירושלים לתל אביב. הילדים עברו, סיפר למדורי האוכל, ואנחנו באנו אחריהם. התוצאה היא "פיצה שמונים וחמש", מקום קטן עם קצת בר וקצת שולחנות לא מפולסים על מדרכה שאף אחד אף פעם לא הצליח לפלס עליה שולחנות, בתפר שמחבר את המדרחוב האמור ושולי שוק הכרמל. כשהחושך יורד, אפשר אפילו לעצום עיניים ולשמוע את הנחלה מדברת איטלקית.
התפריט ממורכז, פשוט ובטוח בעצמו, רחוק מאוד מהווליום הגבוה בכוח של דוכני האוכל בשוק, ונטול גימיקים כמעט לחלוטין. שתי מנות פתיחה, ארבעה סלטים, 13 פיצות בסקאלה שנעה בין המפוהקת והמשועממת ליוונית ולפיצת דג מלוח, וקינוח אחד. הרוח הכללית משדרת "למה אין מקום כזה בפינה של כל צומת רחובות בישראל?". המנות שהגיעו כמה דקות אחר כך הצדיקו את השאלה.
לקחנו סלט ארטישוק ("אה לה רומנה, עגבניות שמש ומוצרלה", 47 שקלים), מרגריטה אחת לסינכרון (46) ו"ביאנקה קישואים" (זוקיני, קישואים, בולגרית, שמן נענע ואורגנו, 62), הוספנו יין וחיכינו מעט מאוד לפני שהשולחן התמלא.
ראשון הסלט - צלחת אמייל עמוקה מלאה צבעים איטלקיים אהובים. עלים ירוקים פריכים, לבן של מוצרלה, עגבניות אדומות מיובשות ושמנוניות, וצהבהבות ארטישוק. כל כך פשוט, כל כך חוסל.
המרגריטה (בגודל בינוני וצפונה) גם היא לא ניסתה יותר מדי, וגם היא הצליחה בדיוק במקום שכל פיצריה שניה מתאמצת ומזיעה. איים של גבינה מותכת צפו ברוטב עגבניות מוצלח, ובצק מצוין - פריך ושחום בשוליים, מתקתק להפתיע בבסיס - סגר את הביס.
הביאנקה הרימה את תצוגת התכלית הזאת בדיוק כשרצינו לצאת קצת מגבולות הגזרה המסורתיים - תערובת בולגרית נמסה, גילופי זוקיני וקוביות קישוא, חיזוקי שמן נענע ואותו בצק נהדר עם אפטר-טייסט מתוק שמחזיק את הכול יציב בדרך המהירה לפה. זה היה טיול קיצי מהיר, מסלול מעגלי שאיננו פה כרגע מנתב"ג לאיטליה ומשם לאי קטן ביוון, וחזרה. בינינו, זה כל מה שאנחנו רוצים באוגוסט הזה. זה, וגם שהשוטרים שיצאו למארב קנסות חשאי באחד הרחובות הכי מרוחקים-חברתית בעיר, יעברו למקום שבו עבודתם באמת נדרשת.
כל צעד בעלייה המתונה מחוף הים למעמקי תל אביב מגביר את תחושת הרעב שמי המלח והחול טרחו לפתח. האופציות - דלילות וצועקות "מלכודת תיירים" בקו הנדל"ני הראשון, עמוסות ומפתות בהמשך - מיישרות קו עם הבטן וקורצות לה לעצור. במובן הזה, "פיצה שמונים וחמש" יושבת בול בנקודת הקסם. קרובה מספיק בשביל לקפוץ אליה עם כפכפים, מנותקת מספיק בשביל להחליף חוויה ולתת ליום להמשיך לנוע.
תוסיפו את השכונתיות הכל כך מבורכת, את המדרחוב השקט והרומנטי ואת הידיים שסוגרות בקרוב 40 שנות בצק, וקיבלתם, אין דרך אחרת להשתעשע עם זה, את מגש הכסף.
"פיצה שמונים וחמש", מוהליבר 43, תל אביב