בוידאו: מה חשב אבי אפרתי בביקורו בשיינע?
ערב יום חמישי, ומסעדות תל אביב נראות ומרגישות כמו חדרי ילדים שתוקתקו לישון מעט מוקדם מדי על ידי הורים חסרי סבלנות וחמלה, טעוני שמחת חיים ומוטרדים משלושה כתבי אישום המרחפים מעל ראשם. האורות המרכזיים - מפנסי הרחובות הגבוהים וחלונות בנייני המשרדים המעטים שעדיין פועלים - דולקים, אבל בתי האוכל ההומים בשגרה עימעמו את עצמם כמעט עד למינימום. בפנים הטבחים והשפים ממשיכים לצחוק ולשוחח בקול נמוך, בחוץ הפוליטיקאים צורחים. בכל מדינה עם חיוך זה אמור להיות הפוך.
העיר חשוכה, מצוברחת, אפלה. ריקה כמעט לחלוטין, ומוסרת את כבישיה לצבא תכול (וכתום) מדים. לכאורה גן עדן אורבני מרווח, בפועל סיוט תעבורתי המתודלק על ידי טיפים והורמונים. פה ושם נצפים עוברי אורח שיצאו "לעשות ספורט". גם המדים שלהם אחידים - חליפה זרחנית צמודה למי שמחפש יותר פרצה בתקנות ופחות פעילות אירובית, מכנסי ריצה קצרים וחולצה ביד למי שדווקא כן בעניין, ושואף על הדרך לשתף את העולם כולו ברסיס הטיפתי המובחר שלו. אה, ואין מסיכות. הנגיף הזה לא בנוי לישראלים, וישראלים לא בנויים לנגיף הזה.
"והנה שיינע. יא, שיינע. מה יהיה איתם?", תוהות שתי חברות מגבירות דופק, "היה פה כל כך טעים".
"שיינע" (יפה באידיש) נפתחה לפני פחות משנה על הפינה הנדל"נית המעט מקוללת שמחברת את רחובות אחד העם ונחלת בנימין. "השף אסף גבאי ובת זוגו נטלי התעלמו מהאטמוספירה המלחיצה של פתיחת מסעדה בימינו ופשוט הלכו על זה", כתבה אז רעות סהר. "זהו בעצם ביסטרו-בר שמתרכז באוכל מן הים וככזה הוא ללא ספק אחד הסימפטיים והנעימים שפועלים כאן. נחזיק לגבאי אצבעות בתקווה שיצליח בג'ונגל", הוסיף מעט לאחר מכן אבי אפרתי. מי ידע אז שכולנו עוד נתגעגע לימים התמימים והבטוחים שבהם לא קפצו עליך מהג'ונגל מטושים, תסמינים ופקחים.
וכך, מקום קטן, חמוד ורומנטי, עם אוכל שלא משדר בהכרח "ארגז של אופנוע", מתעקש בכל זאת לחיות קצת, לבעוט עם הרגליים במים, לנסות לצוף, ושיהיה גם טעים. התוצאה היא תפריט משלוחים ייעודי ל"תקופה", מנוקד פה ושם באיזה ספיישל "שיש לנו היום", שלא מנסה לייפות את נקודת הפתיחה הדגית. יש סלטים וכמה ממרחים בצנצנות לראשונות, סשימי ופסטייה דגים, קלמארי על הגריל, מחבתות שעוברות מהר מהאש לקופסאות והמבורגר אחד שעוד נחזור אליו.
איך מזמינים? מה הנוהל היום? אפשר לבוא לאסוף? תפתחו את הדלת אם ננקוש את הקוד הסודי? התקשרנו וגיבשנו תוכנית פעולה, מודעים לכך שיש קרבות צבאיים היסטוריים שדרשו פחות אסטרטגיה.
גיחה פחמימתית צופת סגר למאפיית ויז'ניץ מיקדה אותנו בצזיקי (26 שקלים), שהגיע בכלי זכוכית בינוני בגודלו, וכוסה בשקדים ובשמן ירקרק ועשבוני. הוא היה עשיר וקרמי, שומי בטעמיו ויווני בגעגועיו. כריך מטיאס וקרם פרש (42 שקלים) נסע קילומטר אחד נוסף על אותו כביש, לכיוון הים. לחמניה שחומה בגודל מעט מאכזב (גדולה יותר מביס, קטנה יותר מכל השאר) ובמרקם שהיה יכול ליהנות מפחות זמן תנור החזיקה כמות יפה של נתחי דג שמנמנים ומלוחים, ומריחה נאה של קרם פרש. זה היה ריקוד אשכנזי-הולנדי נפלא, שהסתיים מהר מדי.
ועכשיו, להמבורגר. "פיש בורגר, איולי, צ'יפס", מתכנס התפריט. דמיינו קציצת דגים לבנבנה וחיוורת, מהסוג שכמעט אף מקום בעיר לא הצליח באמת לפצח לתוך סנדוויץ', אבל שיחה קצרה בפתח המסעדה - כן, שוב סצינה מסרט ריגול שמשתמש בבית הכנסת הגדול כחומת ברלין - גרמה לנו להרים ציפיות. "קצצנו מוסר ים, אבל לא עשינו איתו כמעט כלום חוץ מלעצב אותו לצורה של המבורגר, שמנו על הגריל, הוספנו צ'דר ואיולי - וללחמניה", הוסבר לי עם דלת פתוחה למחצה. יו האד מי אט "לא עשינו איתו כמעט כלום", אמרתי והתנעתי. שנים שאני מחפש בורגר-דגי מוצלח. שנים שאני מקבל אותו רק כשהדרכון מעמיס על עצמו עוד חתימה. משהו אמר לי שזה הולך להשתנות.
ההמבורגר (68 שקלים) האמור היה כל מה שרציתי. דג אמיתי, מובחן וטרי שעשה קורס שליחויות ועבר טוויסט שמכשיר אותו להתמודד עם מגיפות גלובליות. אותה לחמניה מהמטיאס (הפעם רכה קצת יותר, אבל שוב, ועם כל הצער וההבנה, קטנה מדי בשביל המחיר הזה), עם איולי עדין אך מעקצץ, צ'דר שיודעת מאיזה צד מרוח פיד האינסטגרם שלכם וקצת לימון כבוש ובצל מוחמץ בצד. על הצ'יפס לא נדבר, מתוך כבוד לתפוחי האדמה שנדקרו לשווא. האם תל אביב זקוקה לעוד המבורגר עכשיו? בהחלט לא. האם ההמבורגר הספציפי הזה נחוץ לנו כדי לשרוד את המגיפה? בהחלט כן. רק בבקשה, טפלו בגודל המנות, הן טובות מדי (ויקרות מדי) מכדי להיגמר כל כך מהר, גם לאחר שקלול חומרי הגלם המצוינים, היד הטובה והדיכאון הכללי.
חמישה וולטאים עצרו לידי ברמזור בדרך הביתה, ושניים נוספים דילגו עליו באדישות דרך מעברי החצייה הסמוכים. עד הרמזור הבא, 650 מטרים משם, ספרתי עוד שלוש עבירות תנועה, שני שליחים שהוכשרו כנראה לנסוע עם יד אחת בלבד על הכידון ופס האטה שהצליח לעבוד רק עליי. המשטרה עסוקה עכשיו בדברים יותר חשובים, הנחתי, אבל לא חבל על האוכל?
כמויות עצומות של אנרגיה מושקעות עכשיו בלהשאיר אותנו בבית, להרדים ולכבות את האור. מולן מתעקשת להתייצב אש ישראלית אמיתית, חזקה, בלתי דועכת. זה הולך להיות קרב ארוך, ההמבורגר הזה הוא נקודת פתיחה טובה.
שיינע, אחד העם 19 (נחלת בנימין 59), תל אביב. למשלוחים: 03-5627143 או דרך האתר.