"התור הזה קטן עליי", אני חושב לעצמי באופטימיות בעודי מתמקם בסופו, "חמישה אנשים ואני שם. ממש לא מה שעשו מזה". הריחוק החברתי נשמר. שני מטרים לפחות מפרידים בין הממתינים, ואני משוכנע שגם הרווח הזה יוצר אשליה אופטית מאיימת יחסית למציאות.
המציאות, אגב, היא כביש דו-נתיבי צר, לצד שביל אופניים צר עוד יותר, לצד מדרכה שהייתה צרה מדי כבר לפני 30 שנה, ורצועת TRX אנושית המתמתחת במקביל לכל התכנון האורבני הכושל הזה. חמישה אנשים לפיתה הכי מדוברת בעיר? איפה ההמתנה המייגעת שהבטיחו לי?
"מי שרוצה לחכות בפנים מוזמן", מציץ אחד מאנשי ה"פיקוק" עם הצעה לעומדים, "יש פה צל וכיסאות וקצת מזגן, והתור שלכם יישמר". זאת הצעה מוזרה קצת, חמישה אנשים כאמור, ואחד כבר מתקרב לעבר הדוכן. מה הוא יודע שאני לא? התחלתי לחשוד. שלפתי טלפון. פתחתי סטופר. בסך הכול סביח, כמה זמן הוא כבר לוקח?
התשובה היא 5:40 דקות למנה. 340 שניות לפיתה. רחוק מאוד מהסטנדרט העירוני המתוקתק יחסית של פס אוכל רחוב מהיר. זה סביל כשאתה ראשון מול הוויטרינה ומעביר את הדקות האלה בדרך לביס, אבל אם הגעת כמוני והתמקמת מאחורי חמישה לקוחות, התוצאה היא רעב הולך ומתגבר. במספרים, אגב, חמישה לקוחות כפול חמש דקות וארבעים שניות למנה (בהנחה שכל לקוח מזמין רק פיתה אחת, כן?) נותן כמעט חצי שעת המתנה. פלא שמציעים לנו מזגן?
הפיתה האמורה היא לא עוד פיתה כמובן, אלא יותר בכיוון של מיתולוגיית אוכל רחוב תל-אביבית שקמה מתרדמת ארוכה וחזרה לרחף מעל העיר. פניקס פחמימתית, או במילים קצת פחות מלאות בעצמן - הסביח של אפי רז.
הסיפור מוכר ושחוק כבר, ותמציתו "סביח פרישמן" ואז "סביח טשרניחובסקי" ואז שנים ארוכות של דממה מלאת סימני שאלה ותהיות. לפני שבועות ספורים, פתאום, הוא חזר, במין משמרת יום מאולתרת אך מוקפדת בבר שלא התעורר אף פעם לפני שהשמש שוקעת. התוצאה היא אותה ויטרינת זכוכית, שמוקמה לצד הדלת הראשית, ושלט אחד שכורז "סביח 29" בלי להתרגש. כן, ה-29 הזה הוא בדיוק מה שאתם חושבים שהוא ומדחיקים.
כך או כך, אותו תור עקשן התמוסס עם בוא הסגר השני, ואת האנשים החליף שלט חדש, ועליו טלפון למשלוחים. בלי "וולט", בלי מיתוג, בלי עיצוב גרפי, למרות שמישהו טרח וצייר חציל, אולי כקריצה לתקופה שבה אפי שבת, ושבמהלכה הצליח העולם כולו לחשוב דברים אחרים לגמרי על חצילים.
אני מתקרב ומבקש מנה מהבן של אפי. הזוג שמאחוריי פונה למאסטר עצמו כמעט בקידה. "תפעיל את הקסם שלך", הם מחייכים, "גם לבטהובן לא אמרו מה לעשות". אני מתאפק, אבל גלגול העיניים שלי כמעט סודק את הזכוכית.
הריקוד מתחיל. אב ובנו, מלקחיים ביד אחת ופיתה בשנייה, עדיין מנסים לגבש כוריאוגרפיה מוסכמת. זה לא אלגנטי, והזוג שלצדי לא עוזר. הוא הגיע לשם בכל אחד מארבעת הימים האחרונים. היא הצטרפה רק היום, אולי כדי לבדוק מדוע בן אדם מחליט לאכול אותה ארוחת צהריים במשך ארבעה ימים ברציפות. יש גם ניסיון להומור, אבל אני מקבל וויב שונה מאפי. לדעתי הוא רק רוצה לעבוד על המנה בשקט. הבן קומוניקטיבי יותר, אבל גם לו אני מוותר על סמול טוק. זה דוכן סביח, לא דרוש פה שום שואו, ולא משחקי מילים מתישים. בעיקר, אגב, לא משחקי מילים מתישים על דרבי.
העבודה ממשיכה. מריחה קלה של טחינה, קצת פטרוזיליה, ומעליה נתחים של ביצה קשה, ופרוסות עדינות ודקיקות של חציל, ורמז לתפוח אדמה, וטיפות עמבה, וחוזר חלילה. פיגום אחר פיגום, שלב אחר שלב, קומה אחר קומה. ופתאום זה לא דוכן ולא ויטרינה ולא רחוב תל-אביבי עקום, אלא סדנת אומן, פנים מול פנים, שמשלבת אדריכלות ועיצוב נוף וקיימות ואחריות חברתית. אחריות חברתית לתת כבר את הביס הזה.
הפיתה נוחתת לי בידיים אחרי 28 דקות. היא חמה, רכה וכבדה. מלמעלה היא ציור של ג'קסון פולוק, אם ג'קסון פולוק היה יודע לצייר כל כך טעים. הביס אינו ספונטני. אפי ובנו כבר הרכיבו אותו בשבילך. הפה לוקח קצת מכל דבר בכל פעם שאתה מתקרב. זאת בדיוק הכוונה, וזה בדיוק הביצוע. פיתה הוליסטית ומהונדסת, שתי מילים שמעולם לא קישרתי לפני כן לאוכל.
האם היא מצדיקה את התור? האם יש סביח כלשהו ששווה 29 שקלים? בעיני אלו שאלות שבין אדם למקום, אבל אנסה לומר כך - אין בני אדם ואין מקום ואין שאלות בלי פיתות כאלה. "אולי נפתח דוכן בדובאי", צוחק איתי הברמן בזמן ההמתנה, "שם לא יסגרו אותנו כל כך מהר". אפי שומע את הפאנץ', מחייך עם העיניים בלבד וחוזר לוויטרינה בחצי סיבוב ובלי להגיב. יש לו דברים חשובים יותר בידיים.
סביח 29, מרמורק 14, תל אביב. להזמנות: 03-5607000