לא מתפרקת, לא נכנעת, תמיד שורדת: הפיתה שמחזיקה בתוכה ארוחת חג שלמה

    שוק לוינסקי זורק על מבקריו אינספור פיתויים קולינריים, אבל אחד הדילים הכי טובים שלו ממתין כבר 72 שנים בשקט ובסבלנות דווקא מעבר לכביש

    צילום: עידו שחם\ עריכה: רן צימט

    עוד מעט צהריים, סוף הבוקר, ושוק לוינסקי אולי לא מאבד כוח ולא דועך, אבל בהחלט מחפש את עצמו. היישות התעבורתית החדשה שלו - מדרחוב כיפי אך מקוטע, שזור בכבישים עמוסי נהגים עצבניים, ובאופן שמסכן את כולם בצורה שווה - עדיין לא התבססה לגמרי בראשם של המבקרים, וכבר הספיקה לשבור את השיאים המוזרים ביותר של עיריית תל אביב.

    תמהיל החנויות במתחם משתנה תדירות, מנסה לעמוד בג'נטריפיקציה המואצת, והמסעדות עצמן פיתחו הפרעת קשב אצל המעודכנים שבגרגרנים. דוכן פסטה בעבודת יד שפתוח רק כשהוא פתוח לצד אוכל עיראקי מיתולוגי, סניף מושמץ במיוחד של "ארומה" ומעדניה שלקחה את הסנדוויצ'ים שלה לטיול אחד ארוך מדי מסביב לבלוק. בכל שבוע יש פתיחה, בכל יומיים סגירה, וקצב הכותרות מזכיר יותר דסק חדשות ממערכת אוכל נינוחה.

    מעבר לכביש, עם זאת, כמעט שום דבר לא השתנה מאז קום המדינה, וזהו אינו מטבע לשון שחוק. ציר התנועה אלנבי-העלייה משמש באזור הזה מחסום פסיכולוגי עוצמתי יותר מהאימה שמטילים נתיבי איילון על התושבים מעט צפונה משם, והסיבות לכך אינן ברורות. "סנדר", למשל, פועלת כבר 72 שנים (אמרנו קום המדינה, לא?) מרחק שני בורקסים מהכוורת הרוחשת של השוק, אבל מעבר לכביש. כאן אין מדרחוב מומצא, בינתיים, וגם לא פופ-אפים או חשבון אינסטגרם שוקק. הטלטלה היחידה שעבר המקום הייתה פתיחת דוכן צמוד של "סנדר בפיתה" לפני כשנה וחצי, וגם הוא כונס בחזרה פנימה, לחללית-האם המזרח-אירופית, ובחסות הקורונה.

    בחוץ רותי ברודו, בפנים פיצה מושלמת

    יכול להיות שמצאנו את המקום הכי סקסי בת"א

    לכתבה המלאה
    מסע במנהרת הזמן. מסעדת "סנדר" (צילום: יניב גרנות)
    "מה אפשר להכניס לפיתה?", שאלתי, וקיבלתי מעברו השני של הדלפק תשובה מושלמת

    הצעדים הראשונים לתוך "סנדר" הם צעדי דאג וטוני של "מנהרת הזמן" הי"ד (דימוי טלוויזיוני שאינו זר לגיל המסעדה, ולגיל הכותב). מראה גדולה מכסה את מרביתו של קיר אחד, ואינספור גזרי עיתונות ממוסגרים עושים את העבודה על כל היתר. אגדות עיתונות קולינרית, חיות ומתות, מפארות את החלל במעין אנדרטות מילוליות מצהיבות. יורשיהן, אפשר להניח בצער, לא עצרו כאן יותר מדי פעמים בשנים האחרונות לחמין של חמישי או סתם לשניצל - ככה זה כשהבעלים מסרב להבין ששניצל נאכל היום רק בתוך חלה אימתנית, וכחלק מסטורי עתיר קונספט - והרימו ראש רק כשהפיתות האמורות הוצעו באופן קבוע. גם זה משהו. אין סיבה שהפחמימה העירונית הדומיננטית תהיה נחלתם של יזמים ציניים ובעלי דוכנים חובבניים בלבד.

    "מה אפשר להכניס לפיתה?", שאלתי, וקיבלתי מעברו השני של הדלפק תשובה מושלמת. בתמצית: כל מה שמתבשל בסירים שעל הגז במטבח, או כל מה שאפשר לשים על הגריל. היציאות הגימיקיות של תחילת המיזם (כבד קצוץ, חמין וכדומה) עשו את שלהן, משכו תשומת לב משועשעת, וכבר לא מוצעות על אוטומט. משהו אומר לי אבל שאם תתעקשו, גם זה עדיין יתפוס. הלכתי על קציצות בקר ("עם הרוטב", הונחיתי) ועל צלי ("ברור שעם הרוטב"), שניהם עם סלט ירקות, טחינה, קצת חריף, וצ'יפס וחמוצים בצד, בהזמנה-על-פתק-שאינו-טאבלט, ובגישה נעימה שלא תמצאו כמותה בהרבה מקומות לחוצי צהריים בעיר. המחיר? 30 שקל למנה. נשבע, שאלתי פעמיים כדי לוודא.

    "ילד פלא"

    ההמבורגר הזה כבר הטריף את תל אביב, אבל יכול להיות שזה קשור למחיר

    לכתבה המלאה
    כל מה שבסיר יכול להיכנס לפיתה, רק תגיד. מסעדת "סנדר" (צילום: מיטל סולומון)
    הפיתות עצמן, אגב, החזיקו מעמד כפי שמעולם לא חשבתי שיחזיקו, ושימשו בסוף לדבר היחידי שבגללו הובאו לעולם הזה

    התבקשתי לתפוס כיסא ולחכות, אבל זממתי על הצצה, מודאג מיכולתה של הפיתה לעמוד בכל הנוזלים האלה. הבטתי בפתק עושה דרכו אחורה וראיתי דרך החרך הרחב קסם פחמימתי מרהיב - בציעת בצק, כף הגשה ענקית, שיירת בשרית ועוד נגלה של רוטב, הכול נע פנימה ללא הפסקה, ללא דאגה.

    פיתת הקציצות התגלתה כמתחרה ראויה לסנדוויצ'י המיטבולס העסיסיים של ארצות הברית. תערובת בשרית מהסוג הרך יותר ובכמות שלא אמורה להיכנס הנדסית לפיתה (או לפה, לצורך העניין), רוטב ארגמני מוצלח, וביס שלוקח קצת משניהם ומרכיב לעצמו יחס רצוי.

    הצלי, לעומת הקציצות, היה מגובש יותר, ודרש נגיסות בוגרות והחלטיות. כשאלה כבר הגיעו, הוא נכנע במהירות, מתפרק לחוטים, וכמעט נמס. שכבות של צלי בקר. בתוך פיתה. עם טחינה וסלט ירקות. צ'יפס (אמיתי, חם, נדיב בכמותו) וחמוצים (נגיסים, חורקים, עסיסיים). אם מישהו התגעגע לפיוז'ן שבאמת מצדיק את המילה הכעורה, מצאנו אותו בדרום תל אביב.

    הפיתות עצמן, אגב, החזיקו מעמד כפי שמעולם לא חשבתי שיחזיקו, ושימשו בסוף לדבר היחידי שבגללו הובאו לעולם הזה - חלופת אוכל רחוב יעילה ופחות מלכלכת לרגע ההוא במסעדה שבו אתה מסיר מחסומים ומנגב עם לחם רוטב מהצלחת.

    רומא בתל אביב

    הידיים האלה עושות פיצה כבר 35 שנים. פלא שהיא יוצאת ככה?

    לכתבה המלאה

    ראש השנה תשפ"א יחתום תקופה קלנדרית עגומה ומביכה לישראל. ארוחות החג - באיזה מתכונת שלא יתקיימו - הוכתמו כבר בזכרון מועדי הקורונה האחרונים, אלה שניפצו, כנראה לתמיד, את תחושת הקהילתיות והפרו את החוזה הבסיסי שבין עם למנהיגיו. שולחנות האוכל הארוכים והחגיגיים פחות חשובים עכשיו מסולידריות וחברות, אבל ב"סנדר" כל זה לא קריטי. כאן מגישים ארוחת חג שלמה בתוך פיתה, שמחזירה אותך בבת-אחת לישראל היפה של פעם.

    היציאה החוצה מחזירה אותי תוך מעבר חצייה אחד לשוק לוינסקי. כמה צעדים שלווים במדרחוב, כמה חרדתיים על הכביש, הצטיידות בחנות הטובה ביותר בעיר (מאיר, אני מדבר עליך) וגזוז אחד אחרון שישטוף את הכול. 72 שנים ב-200 מטר, וכמעט שום דבר לא השתנה. שנה טובה!

    מסעדת "סנדר", לוינסקי 54, תל אביב

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully