"כשאנשים מאכזבים אותנו, זה לא בגלל הפעולות שלהם, אלא משום שהפעולות שלהם לא עמדו בציפיות שלנו. אף אחד לא יכול לשלוט במעשי הזולת, אבל כולם יכולים לבחור לא לתת למעשים הללו להשפיע על הרגשות שלהם. במילים אחרות - הגדירו טוב יותר את הציפיות שלכם, או פשוט לכו על משהו יותר ריאלי"
פרופסור אדם גרנט יכול ללמד את כולנו דבר או שניים (או חמישים) על פסיכולוגיה ארגונית, על החלוקה האנושית ל"נותנים" ול"לוקחים" ועל החטא הגדול של הבוס המודרני. הוא יכול לדבר במשך דקות (או שעות) על יצירתיות, לספר מה באמת חשבו עובדיו של סטיב ג'ובס ולתת לכם לנחש מה קורה כששואלים (בנפרד) זוג נשוי על כמה אחוזים ממשק הבית הם אחראים (ספוילר: החיים הם יותר מ-100% אמת). הוא עומד מאחורי שתי הרצאות TED פופולריות (ועוד אינספור נוספות), ארבעה ספרים מצליחים (ושלושה ספרי ילדים לא פחות מצליחים) ופודקאסט אחד ממכר ששואף ליצור עולם שבו העבודה "אינה מבאסת".
בקצרה, אדם גרנט הוא איש חכם שיודע הרבה דברים. חלק מהם, ובעיקר את הציטוט שפותח את הביקורת הזאת, כדאי היה לי לשנן לפני ההזמנה מ"קפה טאיזו". ככה זה עם ציפיות.
שלוחת המשלוחים הנון-שאלאנטית של "טאיזו" הסופר-פופולרית התמודדה עם הקורונה כמו רבים מפוליטיקאי ארצנו. תחילה בהתכנסות פנימה, ואז מעבר מהיר להדחקה והתעלמות מהצורך להוציא רישיון על דו-גלגלי, המשך במסרים סותרים (ברצינות, מישהו הצליח להזמין מהם בסגר הראשון?) בואכה זלזול בלקוחות ("פתחנו לא מזמן ועכשיו סגרנו כי אנחנו רוצים לחזור להתמקד במסעדה", הסבירה לי עובדת כשהגל הראשון נשטף אל החוף, "אבל אני מבטיחה שהמשלוחים יחזרו מתישהו") וכלה במה שלא ניתן להגדיר אלא כהבנות מבורכות עם כוחות השוק, העדיפה כנראה על כניעה לנגיף.
"השף יובל בן נריה מציג חוויה קולינרית יומיומית במשלוח עד הבית, מפגש של חמישה מטבחים אסייתים כחלק מהמסע של השף במזרח בפתיחה של טאיזו", נכתב בעילגות ועם שלוש שגיאות עריכה לפחות בפסקה הפותחת את התפריט של הקפה, "(שבו) נחשף למגוון אדיר של מנות קלאסית מהמזרח ומגיש אותן באינטרפטציה עשירה ומגוונת".
ההמשך, כפי שניתן לצפות, כולל עוד מאותה בועה מילולית מנותקת. לפחות החליטו להוריד שם סוף סוף את "אוסקר המנקאי" שהוענק להם על ידי עצמם, שבא לידי ביטוי בהתהדרות על כך שהם "המסעדה הראשונה בישראל" שמגישה מנות המבוססות על צמח המים הבריא והטרנדי. ספוילר מספר 2: זה לא יהיה המשפט מגלגל-העיניים אך נטול הקבלות האחרון בממשק המשלוחים.
הזמנו "אנטריקוט בשר דביק" (תמרינדי, סוכר דקלים, צ'ילי תאילנדי, בוטנים וסטיקי רייס, 69 שקלים) מהאגף התאילנדי, "באן מי וקארי צהוב" (עוף, איולי חלפניו צלוי, חמוצי הבית ועלי כוסברה, 54 שקלים) מהוויטנאמי, "ניו דלהי באפלו צ'יקן" (כנפי עוף מטוגנות לאחר השרייה במרינדה, גלייז חמוץ-מתוק, עלי כוסברה וסלט צ'אט מסאללה, 43 שקלים) מההודי ו"צ'או פאן" (דג מטוגן, אטריות אורז טריות, ברוקולי, ביצה, תרד, שקדים, באק צ'וי, סויה וקריספי שום, 69 שקלים) מהסיני. הזמנה גדולה, "מסע מזרחי מגוון" ממש, שבסופו, מצער להודות, תודה גדולה לקברניטים שסגרו עכשיו את נתב"ג וחסכו מאיתנו עוד תחנות בדרך.
נתחיל בסטיקי-אנטריקוט, נשנוש שקרא לנו עוד מהימים היפים שבהם משה בר סימן-טוב מרח את הנגיף במחמאות. דמיינו "משהו שאוכלים בידיים", מנת רחוב סליזית ודביקה, אוכל מלא תשוקה וליקוקי אצבעות. קיבלנו עיסה מתוקה ויבשושית להפתיע, ללא טיפת רוטב או עסיסיות, עד שקופסת האורז הדביק (והגרוע לכשעצמו) שהוגשה לצדה נתפסה כהטרלה על משהו שיכול היה להיות. נגיד, אורז שסופג מיצים של בשר.
הבאן מי לא שיפר את התחושה. הכריך הוויטנאמי שהפציע מדי פעם בעיר בשנים האחרונות לא הצליח לתקוע יתד בתפריטי המסעדות, וספק אם הגירסה הטאיזואית שלו תשפר את הסטטיסטיקה. פחמימה מוארכת ובינונית בגודלה שאינה פריכה ואינה אוורירית ואינה אלא הרעה שבין שתי הקצוות, ובתוכה טעמי הודו חביבים, עם אפטר-טייסט ותחושה של - סליחה-סליחה-סליחה - מוקפץ - סליחה-סליחה-סליחה - בבאגט.
הכנפיים, כעשר יחידות קטנות, היו חביבות אך לא מעבר לכך, ומנת הנודלס שאחריהן - גוש גיאומטרי שהקשה על הבחנה בין דג, אטריות וירקות - איפשרה לסכם את העסק באופן פשוט - במבחן טעימה עיוור, נטול קרדיטים וחשבוניות, זאת הייתה יכולה להיות ארוחה בסדר, מז'אנר ה"עוברת" נגיד. כשמכניסים למשוואה את "טאיזו" ויובל בן-נריה, את המסעות והיומרות, זה כבר היה מגוחך.
"סמנו פריט זה במידת הצורך", נכתב בפתיחת התפריט על הצ'ופסטיקס והסכו"ם החד-פעמי, "אם לא ייבחר, לא יישלח". היינו בבירור בבית, אז לא בחרנו כלום והתרחצנו בעליונות האקולוגית שלנו בזמן שחיכינו לשליח. כשהשקיות נפתחו, קפצו עלינו לא פחות משישה סטים של צ'ופסטיקס, כמובן, בזמן שהקופסאות המתכלות של המנות הוסוו במהירות וביעילות על ידי אינספור מיכלים נלווים. אחד מהם כלל פרוסות צ'ילי קטנטנות, אתם יודעים, אלה שאי אפשר בשום פנים ואופן להסיר מהמנה כדי להפוך אותה לפחות חריפה. באחר היה פלח בודד של ליים. בואו נכתוב את זה שוב: כוס פלסטיק (עשויה פוליאתילן טרפטאלאט) עם פלח יחיד של ליים, מכסה ומדבקה ממותגת, כי חייבים. בקפה טאיזו מתעקשים שהכול מתכלה, הכול ירוק, הכול ידידותי, אבל אולי דייוויד אטנבורו בכל זאת היה צריך לעצור כאן לפני צ'רנוביל, ולהעיף מבט.
המסעדה הנהדרת, גו-טו אמין בכל פעם שמתחשק לחגוג משהו או סתם לאכול מחוץ לקופסה, מעמיסה על נער המשלוחים החדש שלה משא כמעט בלתי אפשרי. אולי זה השם, ואולי זה השף, אבל התוצאה כבדה ומבלבלת.
"אבל רגע, אם היו מכסים לך את העיניים ואומרים לך לטעום בלי לדעת שזה 'טאיזו'", הקשיתי על הדייט שלי, "מה היית אומרת?".
"אבל זה *כן* 'טאיזו'", היא השיבה.
כן, הספר המצליח ביותר של אדם גרנט כלל 87,145 מילים חכמות על "אורגינלי" ו"מקורי", פריצות דרך ותיאום ציפיות. לנו, באותו ערב, הספיקו רק ארבע.
"קפה טאיזו", דרך מנחם בגין 23, תל אביב