הפריקסה הזה הגיע לטלוויזיה בצדק. עכשיו הוא אפילו יותר טוב

התמונות על הקירות - גירסה מתקדמת לכאורה אך לא באמת של מיסגורי האייטיז בשיפודיות - רומזות. המסכים האימתניים - מין מסגרת דיגיטלית שרירית לאותן תמונות בדיוק, עם מעבר לא אירוני משום מה ביניהן - מדברים בקול רם יותר. כל השאר, מהסופרלטיבים העצמיים (כמה "אורגינל" יש כאן, למען השם) ועד בקשות התיוג באינסטגרם, צועקים את זה. ואז אתה מבחין ברפליקה של מנחם הורוביץ, ומבין - שוק נתניה התכרמל.

לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל

הגענו ממוקדי מטרה - פריקסה - אבל זהירים, והזהירות הזאת הלכה והסמיכה ככל שהרחקנו מהאוטו ושוטטנו בין מבוך השתי וערב של הדוכנים. ראינו בדרך כל מיני חטאי סטריט פוד קשים, כולל לא מעט מקומות שהפכו מזמן ל"מוסדות", ונתקעו בדיוק באותה נקודה.

התאמצנו עוד שלוש דקות הליכה הצידה מלב השוק, והגענו למקום שהוא לא מוסד ובטח לא תקוע. "קודם נסתכל ואז נחליט, נראה אם הוא מכין את הפריקסה במקום או לא", הגדרתי את הסינון. זה היה חכם בהתחשב במה שהלך מסביב, אבל מיותר לחלוטין בהתחשב במה שהלך לנו מול העיניים.

"הפריקסה של חיימיקו" פועל כבר שנים בהוד השרון, ועבר כבר בהצלחה מתחת לצרור המפתחות הכבד של קובי רובין. לא תמצאו כאן מערומים של כריכים מוכנים מראש, ובטח לא קיצורי דרך. הסניף הנתנייתי שלו, בהובלת עידן כהן, לקח את נקודת המוצא המצוינת הזאת ובנה עליה עוד קומה קטנה.

קטנה, אבל כזאת שמשדרגת את כל הבית.

"קחו את הבוריקסה", הוא אמר ולא חיכה לתשובה, "לא תצטערו, אתם תזכרו את היום הזה לצד היום נישואים שלכם". אין לקוח שיכול לעמוד במתקפה הזאת, שהייתה אסרטיבית אך חביבה, ורחוקה מאוד מכל מיני תחמנויות שוק שאפשר למצוא אולי מחוץ לנתניה.

הצצנו בתפריט כדי לראות על מה הוא מדבר והחזרנו את המבט אליו מיד, בקטע של היפנוט. עידן שלף בצק פריקסה ביד אחת ועלה של בוריק ביד השניה. לא הייתה לנו ברירה, וגם לא רצינו שתהיה לנו ברירה. "תעשה לנו שניים", ביקשנו עם יכולת החלטה לכאורה.

ריקוד הסנדוויץ' הזה לוקח דקות בודדות, אבל הבטן עוברת בזמן הזה תהליך ציפייה-סקרנות-תשוקה שבימים אחרים נמשך הרבה יותר. הבצק נכנס לשמן, הבוריק מתקפל על ביצה ועושה אותו דבר בסיר שליד. הראשון יוצא, מתגבש ומועמס במה שתרצו מוויטרינת הסלטים הנקייה (טונה וירקות, מלפפון חמוץ ולימון כבוש, חריף וירוקים), ומקבל בדיוק בזמן הנכון את העלה הרותח פנימה.

התוצאה המוארכת, דמויית לחמניה גדולה בצורה ובמימדים, מהונדסת כל כך טוב שכלום לא נפל ממנה בדרך. זאת לוגיסטיקה של בנאים עם דיפלומה, והביס עומד בתקנים. יש כאן את הבצק עצמו, חם עדיין מהטיגון, טרי וגמיש וטעים בפני עצמו. יש את הסלטים, אלו שהחזיקו פריקסה "סטנדרטי" במשך שנים ארוכות, והיו יכולים לעשות את זה לנצח. ויש את הבוריק, פציח ואז נוזל עם הביצה לתוך חייך, שסוגר מסע טעמים שלם, מלא, הוליסטי.

העסק הזה עולה 30 שקלים, מחיר של חצי פיתה ברוב השטח המוניציפאלי של תל אביב (ובלא מעט ערים אחרות כבר, מה נסגר?). בגלל הטריות שלו, ובגלל מיומנות הטיגון, ובגלל הגודל המדויק, הוא לא כבד כמו שהוא עלול להישמע. למעשה, הוא לא כבד בכלל, הוא אחי.

בקצה הדרומי של פסיפס הרחובות בשוק מוצב כבר לא מעט זמן מבנה כהה, מודרני, טרנדי. "השוק החדש", הוא כורז בצרפתית שאני מצליח לאסוף מהזכרונות הרעים של שיעורי הצרפתית שלי בתיכון. "גדלתי ברמלה, אני יודע מה זה פריקסה", אני מנסה להרשים את עידן ללא הצלחה גדולה. הוא מחייך ושולף תשובה שהוגשה למיליון לקוחות לפניי: "אחי, אני נשוי לטוניסאית, ואני אומר לך שכזה לא אכלת".

בדרך חזרה לאוטו, מספרת בת לאמה על ההדחה של מנאל, ועל הפרנץ' טוסט הנודע לשמצה. "דווקא היא?", תוהה האם, "היא היחידה שעשתה שם אוכל אמיתי".

הפריקסה של חיימיקו, שער הגיא 8, נתניה