במובן מסוים - צר ונישתי, כמעט בועתי במאפייניו - לא הייתה הקורונה אלא סדנת פילאטיס מכשירים ארוכה ויסודית, שבה הזיעו יחד כל מסעדני ישראל. הזיעו והתמתחו. הזיעו והתגמשו. הזיעו וגילו בגופם (ובמסעדותיהם) שרירים חבויים, חזקים וקשוחים.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
לא הייתה הדרכה של ממש באותה סדנה. למעשה, הסטודיו היה פרוץ לחלוטין, ואף מבוגר אחראי לא איתר את המפתחות עד הימים האלה ממש, אבל זה גם היה חלק מהותי בשיעור. כי כשאף אחד לא דואג לך, כדאי שתתחיל להפעיל באופן *עצמאי* את שרירי הליבה, ואת הלב.
וכמו כל אימון גופני טוב, גם הפילאטיס הזה הסתיים בהמבורגר. המבורגר של נחמה.
כמו הרבה אחרים, ובאופן אנושי וטבעי, מומו גולדזמד ו"נחמה וחצי" שלו לקחו קצת את הזמן בצל המגיפה. הם התעשתו חודשים ארוכים לתוכה, באחד ממיליון ימי הסגרים, פתחו את בית הקפה למשלוחים, והשיקו על הדרך את "300 בורגר", שלוחת המבורגרים נפרדת, מהודקת יחסית ומוצלחת יחסית, שסיפקה צ'יט נפלא לחיים בשיאה של המגיפה.
כעת, כשהמשלוחים חזרו פחות או יותר למקומם ולנפחם הטבעי, נעשה האקסטרה-צעד המתבקש, והוקם להם בית, פאטיו רחב ידיים, פתוח בחלקו ומאוורר בראשו ובכיווני האוויר שלו, צמוד למוסד הפינתי ומשקיף ישירות על התיאטרון הלאומי.
גולדזמד, יחד עם אדם אמסלם, יישרו קו גם מול התפריט, חצבו בקירותיו ההמבורגריים ולא היססו להיכנס לפינות שהעיר הזאת - על מסלוליה ואורח חייה העגולים - נמענת מהן כבר שנים. או במילים אחרות: חזיר.
פורמט שעושה חיוכים. 300 בורגר:
הקונספט כאן פשוט לכאורה, וסביר שעוד כמה שבועות הרצה הוא גם יהיה פשוט בפועל - מסכי מגע בשביל ההזמנה, SMS בשביל הפיק-אפ, ומינימום התעסקות אנושית מנג'סת. כשזוכרים את איכות השירות המיתולוגית בבית הקפה מעבר לקיר, מחייכים בהקלה ונסחפים עם הטאץ' המנוכר.
לקחנו המבורגר אחד (240 גרם, עם בייקון וגבינת צ'דר, רוקט, עגבניה ומיונז מתובל, 67 שקלים), צ'יפס גדול (39 שקלים), כריך בשר חזיר מפורק (עם ירקות ומיונז מתובל, 54 שקלים), סלט עוף קצוץ (עוף, שומר, רוקט, עגבניות, מלפפונים, צנון, בצל סגול, עשבי תיבול, שמן זית ולימון, 69 שקלים) וגם מה שהוגדר כ"לחם שום" (39 שקלים).
זאת הייתה הזמנה שלקחה בחשבון את גודלן המצטמק של המנות העירוניות בשנים האחרונות. זאת הייתה הזמנה שלא לקחה בחשבון את גודלן של המנות ב-"300".
ההמבורגר היה למעשה שתי קציצות דקות וג'וסיות, ומעליהן תלולית מעושנת בגווני צהוב-כתום (הצ'דר) ואדום-ורוד (הבייקון). יחד עם הירקות והממרחים, ובעיקר בגלל הלחמניה הבריושית הרכה והמוצלחת (חלק מהכריכים מוגשים עדיין בג'בטה האיטלקית הקשיחה יותר שהזניקה את המקום, ולא ברור למה אי אפשר בעצם לבחור), הורכב כאן ביס בשרי מצוין. תל אביב לא זקוקה אולי לעוד המבורגר, אבל היא זקוקה בהחלט להמבורגר הזה.
כריך החזיר המפורק עמד במכת ההגשה היעילה הזאת. אותה לחמניה רכה, חוטי בשר דקים יחסית ולא מאוד אגרסיביים (אם כי יש טעם להגדיל מעט את כמותם ונוכחותם), וקראנץ' סביר בהתנגדותו של ירקות.
הסלט היה מעולה גם הוא, והוגש לצד צלוחית גדולה של ממרח אבוקדו כיפי ולחם-צד. קיצוץ אחיד של כל מרכיביו, לרבות העוף, וכמות נדיבה שלהם מלכתחילה, סגרו קערה עמוקה של מצפון תזונתי. הקיץ המאיים עלינו כבר עכשיו צריך להפוך את המנה הזאת למאסט-צהריים.
לחם השום היה בעצם צ'אנקים גדולים ובצקיים שהתחילו כנראה כסקיצה של Pull-Apart-Bread, המשיכו כהשתוללות מטבחית-רעיונאית, והסתיימו במגש שמצטלם זוועה ומחוסל לפני שיש סטורי. היו שם לחם רך ומעט סטיקי (כן, סטיקי. כי "סטיקי" זה הרבה יותר טעים מ"דביק"), גבינה נמתחת, עגבניות אדומות וקצת חריף, קצת ירוק של עשבים וגם שום כמובן, והיה גם דיפ-יוגורט-שום שאפשר למכור מבחינתי בבקבוקי ליטר וחצי. בקיצור, בקרוב לא יהיה כאן שולחן בלי המנה הזאת, וההייפ הזה - בניגוד למנות דומות בעיר - יהיה אפילו מוצדק.
הצ'יפס היה א-מ-י-ת-י, וסוף סוף סיפק סיבה לדבר כאן על צ'יפס. מצער שהידרדנו לעלוץ ככה מתפוחי אדמה שנחתכו וטוגנו והוגשו בערימה כמעט פרובוקטיבית, אבל זה המצב. מצעד מנות הצ'יפס הטובות בעיר הצטמצם משמעותית בשנים האחרונות. "300" מכניס להיט לצמרת היישר מהפינה לשיפוטכם (עזבו, הומור של נערי אייטיז).
באופן ביזארי מעט, אזור כיכר הבימה לא מציע יותר מדי מגוון בתפריט האוכל שלו, בטח לא מזללה ראויה שאפשר לצרוך גם בכפכפים.
האוכל של "300" אמור לפתור את כל זה, ועוד קצת. הוא ייתן לכם משהו, גם אם זה צ'יפס של חזרה מהים או דרינק ראוי במחירי תל אביב 2011, ינסה לשפר תוך כדי תנועה (יש דיבור על עוד מנות חזיריות, למשל, וגם ההמבורגר בקן התייצב על גירסה סופית) וימנע מכם כמעט כל התעסקות שירותית מייגעת. בואו נקרא לזה פשוט דיל תחילת עונה.
"300", אחד העם 144, פינת כיכר הבימה, תל אביב