...וכרגיל במקרים האלה, בואו נתחיל בפרסומת: "אנחנו בדומינו'ס הוצאנו עוד מנות טעימות כדי לרצות את החבר המעפן שלא זורם על פיצה", מסביר מאור כהן לצופים, "רק (הבעת פנים שובבה)... אל תתנו לו (תנועות ידיים מתייגות)... להיות זה שמזמין (גיטרות כסאח שמנגנות את הפאנץ' לכל מי שכשל להבין)".
הסרטון הקצרצר הזה - 33 שניות ממוקדות ויעילות, שמצליחות להכיל גם הסתערות משרדית מוכרת מאוד לכולנו, גם את כהן שברור ש"זורם על פיצה" בכל מצב כי אנחנו עדיין בימים הפרועים ונטולי החשבונאות הקלורית של "זקני צפת", וגם את הכוכבים החדשים של התפריט - לא באמת פוגעני ולא ממש מזיק. להיפך, הוא חמוד, וכהן עצמו הוא מהחביבים שבפרזנטורים כרגע.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
אותו "חבר מעפן" אולי תוקע שם סלט במקום להתבהם כמו כולנו בלאנץ', אבל שם מתחילה ונגמרת הקריקטורה. הוא לבוש כמו שכולנו מתלבשים למשרד (כלומר, ג'ינס וטי-שירט שהייתה צריכה לדלג מהחנות ישר למגירת הפיג'מות, לעומת הטאץ' הכה-ישראלי של החברים עם החולצה הלבנה *מתחת* לחולצה המכופתרת), חברותי יחסית וחינני יחסית, אם אתם מתעלמים מהעובדה שהוא כבר בולס בזמן שהקולגות מתאספות ממולו, ושאנשים כאן - לא משנה מה הם יגידו וכמה כתבות הן ערכו השבוע בוואלה! בריאות - לא באמת אוהבים לאכול צהריים עם אנשים שמעדיפים סלט.
גם המטבחון המשרדי די כיפי, עם דיספליי אחורי מעוצב באופן לא מאוד גנרי, ואי שיש רק בבית הפנטזיות שלנו. בקיצור, פעם הפרסומת הזאת הייתה פוגעת בלפחות ארבעה פלחי אוכלוסיה, היום היא משתדלת לעקוף את שדה המוקשים הזה ולהספיק לטייל קצת לפני התלונות.
אז מה הבעיה, בעצם? טוב ששאלתם.
"החבר המעפן" של מאור כהן בפעולה:
המנות החדשות של ענקית הפיצה (ספרתי 60 סניפים ברחבי המדינה, ויכול להיות שקמו עוד כמה מאז שהתיישבתי לכתוב) מזריקות אנרגיה מתוזמנת היטב לתפריט המוכר שלה. היא עושה את זה כבר שנים עם הפיצות עצמן, ברמה כזאת או אחרת של הצלחה, ורשתות אחרות מקפידות לעמוד בקצב, גם כן ברמה כזאת או אחרת של הצלחה.
הקונספט פשוט - לא רק "חבר מעפן" זקוק לפעמים לשינוי קטן ולאופציות חדשות, אלא גם סועדים שלא יכולים ולא רוצים לראות עוד פיצה, זוללים בהתקפי קרייב ומאנץ', ולקוחות שפעם היו ואולי יחזרו עכשיו לנסות את "הדבר החדש". למעשה, כולנו.
הסנדוויצ'ים המדוברים - כריך עוף וכריך סלופי ג'ו, יש גם סלט קיסר עם בולגרית או עם עוף - הגיעו במהירות וביעילות הידועות של הרשת, המתחזקת כבר שנים תפיסת שליחויות מוצלחת. קופסאות הקרטון המלבניות היו ארוכות והרגישו כבדות בידיים. כל המילים שאכתוב כאן לא יצליחו להחליף את תחושת המשקל הנהדרת והגרגרנית הזאת.
הראשון - ג'בטה עם איולי שום, נתחי עוף מתובל, בצל סגול ועגבניות, 45 שקלים - היה מוצלח מאוד. ענקי, מספיק לשניים בקלות, עם ג'בטה עבה שעושה בדיוק את מה שכולנו רוצים שהיא תעשה כל הזמן, ולא תמיד מצליחה. אתם יודעים כבר איך זה עובד - קריספית מבחוץ, אך לא שורטת חללי פה, רכה מבפנים, אך לא רכרוכית. לחם נהדר, מתאגיד שיודע דבר או שניים על בצקים. הבפנים עמד בסטנדרט - נתחים גדולים של עוף עסיסי כמובטח, עם המון איולי שומי אך לא אגרסיבי, מעט בצל והרבה עגבניות טריות. זה היה ג'וסיייי, יש מחמאה גדולה מזאת?
השני - אותה ג'בטה עם אותו איולי, וגם בשר בקר טחון ברוטב ברביקיו, פטריות טריות ובצל סגול, באותו מחיר - היה מצוין לא פחות. אותו בסיס פחמימתי מנצח, שהפעם נדרש אפילו ליותר השקעה והצליח לעמוד במשימה. אותו רוטב שומי אלגנטי יחסית (אלגנטי בטעם, פחות אלגנטי באיך שהוא נמרח על הפנים) וגם תבשיל סלופי ג'ו בשרי ומתקתק, ומעט פטריות טעימות ששיחקו קצת עם המרקם. הכריך הזה - כבר שנים גו-טו במטבח הביתי שלנו - עוד יעשה מהפיכת תיעדופים בדומינו'ס, ואני כבר רואה מול העיניים תפריט שבו יש את הסלופי כבסיס, ושאליו אפשר לחבר את כל התוספות (קצת פפרוני והרבה מוצרלה בשבילי, תודה).
אז למה בעצם דומינו'ס מוציאה פרסומת שבה "החבר המעפן" הזמין רק את המוצרים החדשים בתפריט, וכמה "מעפן" באמת צריך להיות בשביל להזמין ממנה רק את זה?
אני מניח שארוחות צהריים משרדיות עדיין יעדיפו מגשים עגולים ומוכרים, ושהסלטים אכן יספקו אופציה בריאה יותר רק למי שנדחק בעל כורחו להצטרף להזמנה מהסוג הזה.
כל השאר, עם זאת, צריכים להפסיק לפחד מהפוליטיקה הפנים-ארגונית, לנצל את ההסתערות על המשולשים ולהתנפל בהקדם על הסנדוויצ'ים. תגידו שמאור שלח אתכם, ושהוא חבר.
