אוכלים הולכים

שמעתם נכון, הוא "לא רוצה שזה יעלה הרבה": דוכן האוכל שגרם לנו להתבלבל

נועם שירי עושה הכול כדי שתרגישו כאן בנוח. אתם רק צריכים לשכוח איך האוכל הזה היה מרגיש באזור חיוג 03

  • פסטה
  • מסעדות בצפון
שירי פסטה, קיבוץ דפנה (יניב גרנות)

"נכנסים לתוך הקיבוץ. נוסעים ישר. עוברים כיכר. פונים ימינה"

אם הדרך לקיבוץ דפנה היא סצינה מתוך סרט של האחים כהן (למה, למשל, השילוט לאנדרטה לזכר אסון המסוקים מכריז רק "לאסון המסוקים". האם זהו אסון שקורה כל הזמן מול עיני המבקרים? יודעים מה, עזבו, הבנתי לבד), הניווט בתוכו, בדרך לשירי פסטה, הוא לחלוטין "פארגו".

לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל

כלומר, השלג והטונדרה הקפואה הוחלפו ב-40 ומשהו המעלות שהתייצבו פה כנראה לנצח, ופרנסס מקדורמנד לא באמת נוכחת, אבל כל השאר נלקח בוודאות מסיור לוקיישנים לפרויקט הבא של האחים. אני מדבר, למשל על אותה כניסה א-סימטרית לקיבוץ, ועל אותה נסיעה ישר, אבל בפועל מפותלת, דרך פסי האטה שלא עברו שום קורס הנדסת תנועה. אני מדבר גם על אותה כיכר, שכל רכב שני עוצר באמצעה, ועל פנייה ימינה שמובילה אותך לרפת ענקית, תלת-מפלסית, קלאסית.

אתה שם את האוטו בצד, נזהר לא להפריע לפרות, ונשאב בעל כורחך למחזה. הילדים יראו קצת טבע, אתה משכנע את עצמך בעודך צועד קדימה. האוויר דחוס, מחניק, עומד, אבל הם נלהבים במידה סבירה יחסית לעירוניותם הבוטה. פרה אחת, אחת בלבד מתוך עשרות רבות, מחליטה להתמודד עם הפלישה, ומרימה חצי-מבט ועיניים שלמות. כמסר, זה מספיק. יואל ואיתן היו יכולים לעשות מזה מטעמים. אתה הולך לטעום פסטה. כל אחד והמאסטרפיס שהעולם חילק לו.

דוכן של תקווה

הסמל של שכונת התקווה עושה עכשיו פיתה מדהימה

לכתבה המלאה

ארוחת פאר בקופסאות קרטון. שירי פסטה:

מדובר בגירסה הכי מתומצתת, הכי מזוקקת, הכי מדויקת של תשוקותיו. אתם יכולים לנחש מה זה אומר על הביס

המסע המפותל של נועם שירי וטריילר ה"שירי פסטה" שלו עובר במסעדות ובמטבחים מקצועיים, בהתייצבות משפחתית בקיבוץ הצפוני החינני, ובהחלטה ללכת על הגירסה הכי מתומצתת, הכי מזוקקת, הכי מדויקת של תשוקותיו. אתם יכולים לנחש לבד מה זה אומר על הביס.

בפועל, מדובר במין משאית-פחמימתית שהייתה ניידת יותר בתקופת הקורונה, ושייטה להנאתה בין יישובי האזור, וקורקעה בחודשים האחרונים לאותה חלקת "פנימה-ישר-ימינה בכיכר". השעות ערטילאיות, הימים פלואידיים, המנות גמישות, והכול מתעדכן בעמוד הפייסבוק או האינסטגרם.

זה היה יכול להיות נודניקי, אם זה לא היה כל מה שאנחנו רוצים מחיינו-אנו, ולא מעזים לממש. "בשבועות שאני מודיע כמה ימים מראש על הימים ושעות הפעילות אני מרגיש לחץץץ", צוחק נועם. וכן, היו שם שלוש ץץץ.

לא קל לבחור סנדוויץ' בשוק הזה

הפריקסה הזה הגיע לטלוויזיה בצדק. עכשיו הוא אפילו יותר טוב

לכתבה המלאה

יותר מדי, מעט מדי. שירי פסטה:

הסיפור פה פשוט עד כדי תהייה אם הגעת למקום הנכון, וטעים עד כדי תמיהה למה לא הגעת לפה קודם

הסיפור פה פשוט עד כדי תהייה אם הגעת למקום הנכון, וטעים עד כדי תמיהה למה לא הגעת לפה קודם. 4-5 מנות של פטוצ'יני בעבודת יד, 2-3 מנות של רביולי בערך באותה עבודה של בדיוק אותה יד, וכנראה גם לזניה אחת שתצטרף בקרוב מאוד לעסק, אם נועם יפצח סוף סוף את התימחור שלה (מסתבר שיש עדיין מסעדנים ישראלים ש"לא מסוגלים" לקחת "הרבה" על אוכל, וש"זה יוצא יותר מדי" להם לבקש).

אנחנו הצקנו קצת, הסתובבנו קצת, אפילו נלקחנו פנימה לסיבוב במטבח הממוזג, ולבסוף התייצבנו על ארבע מנות והתיישבנו בשולחן קטנטן ליד - בדיוק באמצע בין ניחוחות השום הרוחש במחבת ובין הפרות שלא מבינות למה הן רעבות כל היום - מחכים לקוסטריצה ולצלם שלו.

לקחנו פטוצ'יני אווז (עם שום קונפי ופטרוזיליה, שמנת, יין לבן, חרדל ופרמזן, 45 שקלים), פטוצ'יני עוף (עם קישוא ובצל מקורמל, שמנת וציר עוף, חרדל, שום ופרמזן, 44 שקלים), פטוצ'יני עגבניות (שום ובזיליקום, צ'ילי ופרמזן, 39 שקלים) וגם רביולי גבינות ונענע (42 שקלים). זה היה יותר מדי, ידענו. זה היה מעט מדי, חשבנו למחרת.

כולל מנה שתהפוך את העיר

תל אביב לא הייתה צריכה עוד מקום של המבורגרים? תל אביב טעתה

לכתבה המלאה

ריקודים מזלגיים. שירי פסטה:

זה היה סמיך יותר, מספק יותר, סקסי יותר. בדיוק כמו שפסטת עגבניות צריכה להיות

הפסטה הראשונה הייתה עשירה מאוד וכבדה יחסית למזג האוויר, אבל חוסלה במהירות כי החזאי לא מבין כלום. היא סיפקה טעמים נהדרים ושילוב קלאסי של אווז-שמנת-יין לבן, הקוביות הבשריות נתנו מעט קראנץ', הפסטה הטרייה עמדה בפרץ, והכול ביחד רקד על המזלג.

המנה השנייה לא הלכה רחוק ממנה, עם טעמים מעושנים, נתחים דקים של עוף, צ'אנקים קישואיים והרבה מהשום-חרדל-פרמזן, שילוב שלא משתדך ליותר מדי פסטות, וחבל שכך.

הפטוצ'יני האדום, בסיסי-קלאסי, השתדרג עם שני סוגי עגבניות - צלויות ומבושלות - והקפיץ את מה שהוא בדרך כלל מנת סטודנטים משעממת ומביכה. כאן זה היה סמיך יותר, מספק יותר, סקסי יותר. בדיוק כמו שפסטת עגבניות צריכה להיות.

הרביולי, ספיישל יומי שהחליף מנה שאזלה כשהגענו, נתן ביס אדיר ממש של נגיסות וקרמיות, בצק ומילוי לבנבן של גבינות וקצת עקיצת נענע. לא הזמנתי רביולי במסעדות כבר שנים, מובס מהשרלטנות ומהחובבנות, ומובך מווליו פור מאני שלוקח כסף ושוכח ערך. מזל שמישהו אחד השכיח את כל זה לכמה רגעים.

לא הצלחתי לצלם, לא הצלחתי להפסיק

הדוכן שמוכר קערה ענקית של אוכל נחמה

לכתבה המלאה

הג'ינגול של החיים. שירי פסטה:

ארוחת הערב המוקדמת סיפקה לנו מושבים טובים לתיאטרון הקיבוצי שהוא שירי פסטה. אמהות יחפות חוזרות עם ילדים יחפים מהבריכה, מזמינות מנה ופורשות שמיכה על הדשא שממול הגלגלים. אבות (יחפים, נו מה), עם ילדים על הברכיים מאחורי הגה המכונית (לא קול, קיבוצניקי ככל שהמחזה הזה יהיה), מצטרפים.

בשלב מסוים, השמש מיישרת קו וזוויות, ומפסיקה קצת את הצקותיה. לעת עתה, נועם סוגר בשמונה, ותהייותיי התל-אביביות נענות בתשובה היחידה האפשרית - מסתבר שגם לו יש חיים, ואישה, וילדים, ורצון לג'נגל את כל זה, בדיוק כמו שהוא מג'נגל את המחבתות הלוהטות על הכיריים.

אנחנו (לא יחפים) חוזרים לאוטו, מעיפים מבט אחרון לפרות ונוסעים דרך הפנייה, והכיכר, ושער הכניסה והשלט המנוסח-רע של אסון המסוקים. האחים כהן היו מורידים עכשיו כתוביות בדיוק באמצע הכביש הבלתי-נגמר. אנחנו נסתפק בעוד קצת פסטה.


שירי פסטה, קיבוץ דפנה. פרטים נוספים בפייסבוק או ב-050-2996755

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully