נפתח בגילוי נאות, כדי שרדאר השחיתות של בעלי טורים לשעבר בוואלה לא יתחיל לצפצף: הכותב התארח בשבועיים האחרונים בבית החולים דנה באיכילוב יחד עם בנו, ונהנה מפנסיון מלא שכלל, בין היתר, כורסה מתקפלת, ערימות של אוכל ואינספור פינוקים אחרים. הפסיליטיז האמורים ואותם פינוקים, אגב, היו מנת חלקם של כל מי שעבר במחלקה, מלוויהם, מבקריהם וגם סתם עוברי אורח.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
עבור הטוקבקיסטים המודאגים ושוחרי הטוב אפשר גם לציין שהכול נגמר סביר ופרופורציונלי, בטח ביחס למה שרואים בשטחים המשותפים של הבניין הזה, או בשניות הארוכות שבהן המעלית מחליטה להיעצר בקומה אחרת. אין כמו מעליות של בתי חולים בשביל לעורר בתוכך את האסור-להשוות הפרטי.
ועכשיו, אחרי שעמדנו בכללי האתיקה, ובהינתן שאנחנו בכל זאת ערוץ אוכל, אפשר לדבר על הדברים המעניינים באמת. או במילים אחרות - מסקנות קולינריות משבועיים אשפוז במחלקת הילדים של בית החולים התל-אביבי.
יותר מדי שנים (ובאופן לא מפתיע, לא מספיק מדי שנים) אחרי הצבא, מדיניות ההאכלה בבית החולים ממשטרת אותך שוב לבוקר-צהריים-ערב קשיח ומעט קשוח. השעות קבועות, והצוות דואג אפילו להתקשר אם יש סיכוי שתפספס, אבל זה לא המקום לגמישות.
באופן שבא לידי ביטוי דומה רק בערבי חברה עם ליאור סושרד, עגלת האוכל לא קיימת במרחב לפני חלוקת הארוחה, ונעלמת ממנו שניות לאחר סיומה. לאן הולך כל האוכל הזה כשהמסדרון קפוא? כמו לא מעט תתי-מחלקות במתחם האדיר הזה, יש דברים שעדיף לא לדעת.
במקומה, מוצבת בפתח המטבחון המחלקתי עגלת מתכת ריקה, רומזת בפאסיב-אגרסיב על המצופה ממך כשסיימת עם המגש. לא אפתיע אף אחד כשאחשוף שהפולניות הזאת לא עובדת, ושהחדרים עמוסים שלוש פעמים ביום בשאריות מגשים המצפות לשירות דאונטון-אבי במחיר של בית חולים בבעלות עיריית תל אביב.
המציג אינו אילוסטרציה. ארוחת בוקר באיכילוב:
הקונספט (כן, גם פה יש קונספט) פשוט - עגלת אוכל נהוגה בידי עובדת (או אחות בהתמחות, בהחלט, אבל אף פעם לא גבר משום מה) עוברת במסדרון, נעמדת בפתח החדר, ואתה מוזמן בתורך, מחזיק מגש, ומנסה להנדס את עצמך כך שתתאים לדרישות המגישה. זה נשמע מאוד פשוט, אבל זה לא פשוט בכלל, ולו בשל הפעם הטראומטית ההיא שבה התבקשתי "לא לעמוד כאן". שלוש מילים שהן עולם ומלואו.
אין כאן שרינג ואין עסקיות, לא פארם-טו-טייבל ובטח לא דיבורים על "חומרי גלם", תפריט טעימות וספיישלים - מונחים שתופסים רק כשהחיים שלך הם ריזורט של מותרות, ופחות הישרדות וז'רגון בריאות. באופן מפתיע - כי הדרישה בטח חזקה מאוד - אין פה גם אפרטיבו סקסי, אם כי כן היה אלכוהול שהוברח פנימה באמצעים שהזכירו תקופות יובש דומות מההיסטוריה.
בשורת האישפוז נופלת עליך (שוב, רק במונחי אוכל) בבת-אחת, ומסחררת בנפש תגובת-נגד סוערת. התגובה הזו מזדקקת כעבור דקות ספורות בלבד לתיק גב עמוס במאכלים, משל היית - שוב, כמה טוב שהארגון הזה כאן כדי שתהיה לנו תמיד נקודת התייחסות - בבקו"ם.
התיק הזה, אגב חוזר הביתה כלעומת שבא, עם פירורי חטיפים כלואים בשקיות פלסטיק ובצל מאבק פנימי אגרסיבי שתוהה אם להרגיש יותר מובך מהמסיבמבה שארזת, או יותר מתעליין מזה שלא היית צריך אותה.
במקום "התיק האסור", וכיאה לכך שהזמן כאן אינו נע לעולם, נוחת עליך קווסט בלתי נגמר של התעסקות באוכל. המבקרים תמיד באים עם משהו, לרוב פחמימתי ומתוק, לרוב גם מושקע, והאנשים הטובים שעוטפים את בית החולים - "עזר מציון", למשל, ולא מעט ארגונים אחרים, לרבות שני אלמונים עם ציציות שהסיעו עגלת פחיות במעבר והזכירו לי באופן מדויק מדי את ימי הזוהר שלי כדייל אוויר, מינוס הניו יורק שבסוף הדיוטי - מספקים עוד ועוד דברים לנשנש איתם את השעות.
"כמה מאכלים יש כאן?!", תהה בשלב מסוים הילד המאושפז, מי שבשגרה, כזכור, הוא בנו של עורך ערוץ האוכל באתר וואלה.
אז מה בעצם אוכלים כאן? ארוחת הבוקר של בית החולים מתבססת על שילוב תמידי של סלט ירקות סביר, ביצה קשה או חביתה, ואריזות אישיות של גבינה לבנה וקוטג'. יש גם פינוקים דוגמת מעדני חלב, קורנפלקס או "עוגי" וגם שוקו בשקית. האוכל הזה, בתצורה מעוצבת אחרת, רווית קוקאטים וכלי חרסינה מוזרים אחרים, עולה 58 שקלים לפחות בכמעט כל בית קפה שנמצא מחוץ לשער היציאה.
ארוחת הצהריים מגוונת מעט יותר, עם גירסאות טעימות של עוף, קציצה בשרית לא מאוד מזוהה אך סבירה, ואפילו משהו שהוא קצת "אוכל סיני", בדמות נתחי עוף מצופים עם אורז זרחני. גם פה יש ירקות, וכן אפונה ותירס ומרק (ירקות או אטריות או עדשים בדרך כלל). האוכל הזה בחוץ, בתצורה מעוצבת אחרת, רווית פתיליות וכלים "אותנטיים" למכביר, הוא לאנץ'-פועלים שממנו נשזרות הטובות שבביקורות הסטריט-פוד העירוני.
ארוחת הערב חוזרת לבסיס החלבי, עם יציאות מחויכות של לביבות ירק עבות ובשרניות (רק בעובי, במרקם הן סחבו יותר לפירה), ספגטי שיודע שהילדים האלה תמיד יעדיפו "בלי כלום", טוסט גבינה צהובה מעט יבשושי ואפילו גירסת פיצות איכילובית. האוכל הזה, בתצורה עיצובית אחרת, רווית צלחות פלסטיק רב-פעמיות והורים עסוקים מדי, יוגש הערב פחות טוב ברבים מבתי ישראל.
פחות מתשעה קילומטר - ואפילו לא קו אווירי - מפרידים בין איכילוב (המרכז הרפואי תל אביב על שם סוראסקי, רצוי לכתוב את זה נכון פעם אחת לפחות, לא?) ובין בית חולים רפאל, מעצמה רפואית פרטית עם שאיפות, הצהרות וקבלות.
אחת מאותן הצהרות (וקבלות) היא גיוסה של אמילי גולדברג המוכשרת והמנוסה ("מוניטיפיורי 7", "ניסו" ו"הייקו", למשל) לטובת הקמת ובניית "המערך הקולינרי של בית החולים", כהגדרת המוסד.
במילים אחרות, גולדברג יצרה כאן תפריט עשיר שמשרת את המטופלים והצוות, ופתחה במקביל במקום את מסעדת "שלוש", שנועדה לשרת את כל מי שהוא לא מטופל ולא צוות.
"הרעיון", הוסבר, "הוא ליצור היצע קולינרי המאפיין מלונות ומסעדות יוקרה, לרווחת המטופלים והעובדים". האמצעים: טאבון ומעשנה חשמלית, בין היתר. התוצרים: פרנץ' טוסט עם שמנת וריבה, פריטטה עגבניות שרי ובזיליקום, דייסת קוואקר וזרעי צ'יה, סופריטו תפוח אדמה ופלפלים, לברק עשבי תיבול ורביולי בטטה ומרווה.
גולדברג ב"שלוש":
הרביולי של איכילוב, כצפוי, מעט פחות טוב. למעשה, הוא היה החוליה החלשה והזכורה מכולן בעשרות הארוחות שחיסלנו במקום בשבועיים האלה. זאת הייתה תבנית עמוקה ויציקתית מאוד, עם רוטב סמיך, ורדרד-רוזה בגווניו, ומרקם כללי שדרש כף מתכת ויד חזקה שתחפור בערימה הזאת. לא הזמנתי רביולי במסעדות מאז "אורקה" הי"ד, וגם שם זה היה כי נכנעתי לטרנד. המנה הזאת לא שיכנעה אותי אחרת, אבל לפחות היא ניסתה.
איכילוב, אם לא היה ברור עד עכשיו, לא מתמודד ב"משחקי השף", אבל כן מצליח לעשות את הבלתי ייאמן, ולנפץ אינספור מיתוסי-אוכל על בית חולים ממסדי. הוא נדיב, משתדל, מגוון ומתאמץ להאכיל. ברוב המקרים הוא גם מצליח. יש הרבה מסעדות בשכונה שלו שלא עושות אפילו את זה.
"יש אוכל קצת שונה למחלקות הילדים, ואנחנו מנסים לספק להם משהו יותר מותאם, שהם יותר אוהבים ומתחברים אליו", הסבירה לוואלה! אוכל ד"ר רונית ענבר, מנהלת המחלקה לתזונה ודיאטה במרכז הרפואי, "תוך ניסיון כמובן להמשיך לעמוד בסטנדרטים של תזונה בריאה ומיטיבה".
ענבר, שאחראית על המדיניות התזונתית בבית החולים כולו, הוסיפה כי התפריט השבועי אכן משתדל לגוון ולשמור על "איזשהו איזון", אך לא בכל מחיר. "אנחנו בכל זאת רוצים לאפשר להם לאכול אוכל שהם אוהבים, קצת לפנק, ובלי להתפשר יותר מדי", חתמה.
הפינוקים הללו - שנים שלא שתיתי כל כך הרבה שוקו בשקית - אכן ממתיקים מעט את האנטיביוטיקה, והווייב הכללי דואג לכל השאר, אבל הביס הכי טוב שטעמתי בשבועיים האלה הגיע ככה פתאום, בהפתעה.
"הכנתי חריימה, אני מסדר לך צלחת", אמר לי גבריאל בצהרי שבת אחת, "בוא לאכול". יצאתי מהחדר לפואייה המהודר (פינת ישיבה שדורשת עיצוב פנים מחודש ליד המעליות) וראיתי אותו פותח סיר, ומוזג (כן, מוזג) סלמון (כן, חריימה סלמון) ורוטב אדום לצלחת חד-פעמית שכמעט התקפלה מרוב גודש.
הוא הרים שקית נייר חומה, שלף ממנה חלה וקרע לי נתח של ויקינגים. "רק תן לי ביקורת טובה", ביקש. שני הילדים, שבקרוב יחזיקו ביחד אפס תוספתנים, לא הבינו למה אנחנו צוחקים. לך תסביר להם על אוכל, ועל אנשים, ועל הרוטב שמחבר הכול ביחד.