הוראות הבימוי שלי לראובן קסטרו הגדול היו פשוטות מאוד הפעם:
"שמע, אני צריך בבקשה תמונה של חומוס רחמו הגדול, אבל אני לא צריך תמונה של חומוס ולא תמונה של רחמו. אני רוצה שתבוא מהחשמונאים, תעמוד בזווית ובאלכסון תצלם את הגישה אליו. איך הכול חסום בגדרות מתכת גבוהות, אבל יש עדיין שלט אדום בולט שלו, ואיך הכול בלגן מסביב, והשינויי תנועה, ומי שרוצה להגיע אליו צריך לעקוף חצי עולם ועדיין לא מתקרב מספיק, ואני רוצה שזה יהיה עם מכוניות, שיבינו את האבסורד".
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
הוא שמע את המונולוג הארוך הזה בסבלנות ראויה לציון, ואמר (כרגיל): "יהיה בסדר". אה, יכול להיות שהוא הוסיף אחר כך גם מין "אני מצלם הרבה פעמים מהאוטו, ככה יוצא הכי טוב", אבל אני לא בטוח שתעבורתית זה יהיה הרעיון הכי חכם לחזור על זה כאן.
בקיצור, זה מה שיצא:
יומיים אחר כך, אני לוקח את המשימה הזאת לאקסטרים, והולך לקנות חומוס אצל רחמים. עשור פלוס על אופנוע הוביל אותי מזמן לאגור המון אמפטיה כשאני משוחח עם אנשים שעדיין חושבים שאפשר לנוע עם אוטו בעיר הזאת, אבל כאן אפילו הצ'יט שלי לא עזר.
הגעתי מסביב, פניתי שמאלה במסלול שאמור להזמין את כל ינשופי גוש דן לבדיקה, חיפשתי מדרכה לטפס עליה, וחיפשתי, וחיפשתי, וחיפשתי. גדרות המתכת האטומות נסעו איתי כמעט עד עזריאלי, אז עשיתי מה שכל נהג ישראלי עושה בימים אלה - עבירת תנועה מינורית, עם שק של תירוצים ומוסריות של "אני לא כמו ההוא שעשה בדיוק כמוני, לי יש סיבה טובה".
נעשה את זה קצר: לקחתי על עצמי להגיע הכי קרוב שאני יכול לחומוס הזה, עם אמצעי התחבורה הכי נגיש שיש, ורגליים שיודעות ללכת, ועדיין כמעט התייאשתי בדרך. עכשיו תכפילו בראש את הלקוחות הפוטנציאליים שרצו והתייאשו, ובואו איתי פנימה.
חמימה, חמצמצה, חלקה. מסבחה של רחמו הגדול:
59 שנים באותה נקודה, ורחמים (רחמו) עדיין סבלני לשאלות, הצקות והטפות מוסר. התפריט מצומצם כמו שתמיד חלמתם - חומוס פול, מסבחה, חומוס גרגירים, חומוס בשר, חומוס פטריות וטעמייה, שהוא פלאפל מצרי עשוי פול. המחירים - פלוס-מינוס שלושים שקלים למנה, תנו או קחו ביצה ועודף - סבירים. הדגשים - "כל האוכל עבודת יד של רחמו או בנו משה בלבד" - כותבים את עצמם בשיר שמאיר אריאל כבר לא יחבר.
לקחתי מסבחה, הוכרחתי לקחת גם חומוס פול, כי "אין כאן אחד שלא מזמין את זה", ונשארתי לפטפט על הדלפק, צופה במאסטר של גרגירים עושה את הריקוד שלו, ומתגמל אותו בשאלות שהיו יכולות להיות באותה מידה ג'ריקן של דלק וגפרורים ביד.
השלל: אין כאן משלוחים כי "אני לא רוצה שהאוכל שלי יגיע לאנשים ככה (הכניסו תנועת יד גבוהה מאוד ובלתי מרומזת) לאנשים", אין מה לעשות עם אתר הבנייה שמסביב כי "הם לא סופרים אף אחד ובטח לא אותי", אין מה להתלונן כי "עכשיו זה עוד בסדר, והיה פה כבר הרבה יותר גרוע".
המסבחה, אגב, הייתה טובה מאוד. חמימה בטמפרטורותיה, חמצמצה במאפייניה וחלקה יחסית במרקמה. היא תובלה יפה כמעט מכל צנצנות הפלסטיק שממתינות לרחמים על הדלפק, וכמו חברותיה האחרות לז'אנר, לא דרשה אפילו פיתה.
מנת הפול - גאוות המקום, כאמור - היא אף פעם לא הגו-טו ההזמנתי שלי, אבל טעים זה טעים. תבשיל עם מתכון עתיק שמצטרף לתבשיל אחר עם מתכון עתיק, ומתובל באמצעות יד עתיקה ומיומנת. זה אף פעם לא יוצא רע.
אם אתם נשארים לשבת, אבל (כי כאמור, ספק אם תצליחו לצאת מכאן בשנה הקלנדרית הקרובה), לכו קודם כל על הפלאפל המקומי, שהוא גירסה ירוקה יותר ("רק פול וירוקים, שום דבר אחר"), עשירה יותר ("עולה לי פי 50 לעשות אותו ככה") וטעימה יותר מרוב קציצות העיר. אני לא בגיל של להתרגש מפלאפל, אבל זה היה הכי קרוב.
בתמונה: כניסה לגיטימית לבית עסק
אם הקירות של רחמו הגדול היו יכולים לדבר, סביר שהם היו אומרים: "אחי, רענן קצת את כל הסלבס שתלויים פה, זה מתחיל להזכיר שיפודיית אייטיז". יש פה רמי הויברגר שבטח נכנס לכאן כשהוא מקווה לקבל את התפקיד בתכנית המערכונים החדשה והבועטת של ערוץ 2, וכל מיני פליטי ריאליטי שכבר נפלטו מהפליטות, יש את גבי עמרני וחנה לסלאו ועוזי חיטמן שמחייך כמו שעוזי חיטמן חייך. ויש בעיקר תחושה שהזמן עצר, והרעש ששומעים הוא פחות מחוגים, ויותר דחפורים.
59 שנות חומוס מקנים לך כנראה את הזכות להסתכל לכל מי שאחראי לבלגן הזה בעיניים, ולהגיד כל מיני מילים. אני לא שופט ולא יכול לברור, אבל ראינו כבר את רגל הרשויות הגסה שבועטת לעסקים בין הרגליים במקום לדבר, ואת המילים הגסות עוד יותר שמטיחים בהם במקום לפצות. רחמים עומד להפסיד את המלחמה הפרטית הזאת, אבל קבר האחים שהיא חופרת הוא של כולנו.
חומוס רחמו הגדול, דרך מנחם בגין 98, תל אביב (אבל עזבו כתובת, לכו אחרי האבק)