EAT ליסט: המסעדות הכי שוות של ספטמבר 2023, כולל מקום ראשון קצת חצוף

זוכרים את הביקורת ההיא שעשתה לכם חשק לאכול במוסד הוותיק שגם אתם זוכרים לו חסד נעורים? ומה עם ההמלצה המסקרנת ההיא, זאת שסימנתם ושמרתם איפשהו, שהתאימה בול לנסיעה צפונה, דרומה, ולכל רוחות השמיים בעצם?

והתור התל-אביבי הלוהט החדש, זה שעוד לא הספקתם לדגום? הדוכן שבדיוק נפתח על הרחוב לא רחוק ממקום העבודה, ועוד חודש כבר לא יהיה כאן? והמסעדה הזאת שלא עושה רעש, אבל עובדת מצוין יותר משנתיים, ולא צריכה טובות?

אינספור הכותרות של חדשות האוכל מבלבלות גם אותנו, מודים. מקומות שבכל תחום אחר היו זוכים לתשומת לב ראויה מוחלפים מדי יום בדברים חדשים יותר, אך לא בהכרח משופרים. זה הגינוי וטבעי, אבל גם קצת עקום, ובדיוק בגלל זה החלטנו לעשות קצת סדר לפני שאנחנו פותחים יחד שולחן, ולתת בסוף כל חודש רשימת המלצות אמת, EAT ליסט שווה וטעימה שעונה על שאלת השאלות הקבועה של כולנו - איפה באמת כדאי לאכול עכשיו?

לא לוהטת חדשה, בהיותה עוגן מצוין וקבוע במושבה הגרמנית של חיפה כבר שנים, אבל כן לוהטת בהיותה התשובה הכי טובה לשאלה "איפה אפשר לאכול בערב ראש השנה בלי למשכן את חייך".

בחוץ זה די קרוב לאווירת אירופה, בפנים היבשת מתחבקת עם ישראל, והצלחות מוסיפות את הטאץ' הערבי המצוין, זה שגורם לכולנו לחשוב על ארוחת חג, רחוק מהבית.

לשטרודל

המרפסת השמחה של אייל נאור רצה כבר זמן מה בקצה הדרומי של תל אביב, אבל לא מפסיקה לחדש ולהפתיע. אין כאן אוכל-עילי וגם לא בקבוקי יין נדירים שאי אפשר למצוא במקום אחר, אבל יש כאן בדיוק את האוכל שרוצים לאכול בסיטואציה כזאת, ואת כל היין שרוצים שיימזג לכוסות.

בתמורה, אתם מקבלים חיוכים, בריזה, חנייה וגם תחושה קלה של נורמליות. לוהט, כאמור.

לפופ-אפ בר יין

חודשים ספורים מאז הפתיחה המחודשת, והמסעדה הנצרתית שבמלון רמדה אוליבייה כבר התייצבה על הרף הגבוה של הסקאלה, זה שמוביל אותה להיות מתויגת כ"לא רק אם אתם בסביבה, אלא גם בנסיעה מיוחדת".

התפריט גדול, אבל לא מתפזר, המנות ענקיות, אבל אתה לא יכול לוותר להן על שום פירור, והשילוב של עיר עתיקה מבחוץ וירוק אמיתי מבפנים פשוט מהמם. חובה.

ללוקנדה

קשה לכמת את רמת הספקנות בבואי לחומוסייה חדשה שנפתחת בלב ליבו של הרחוב הכי תל אביב בשכונה הכי תל אביבית, אבל מזלג אחד, וניגוב אחד, הספיקו כדי שאחזור בי.

החומוס החדש, מבית קפה בוקה, עושה הכול נכון, הכול פשוט והכול טוב עד כדי "אוקיי, אז עכשיו יש חומוס מעולה לא רק בצפון". רק בואו מוקדם, שלא ייגמר הפלאפל.

לחומוס שנתיים

מגוחך לחשוב שהיא זקוקה לאיזושהי המלצה או הגדרת "לוהטת" בהיותה כנראה המסעדה שעובדת הכי חזק בתל אביב, אבל מה לנו להסתבך ולחפש ולהתחכם כשיש ביד תשובה ברורה מאליה.

בקצרה, נאיפה מולא היא כל מה שרצינו שהיא תהיה, במסעדה שרצינו שתהיה לה. עכשיו אפשר מקום בבקשה?

לנאיפה

בר היין הרומנטי באמצע דיזנגוף השכיל ללכת נגד הזרם הסואן של הרחוב האנרגטי, ולהשתנות. זה הצריך אומץ, וכלל החלטה מורכבת, אבל ההחלטה השתלמה, והתוצאה כמעט פריזאית.

בפנים יש נרות ענק, בחוץ אפשר לשבת ולפנטז על שאנסונים ובוהמה, ומסביב מתאמצים עליך כפי שתמיד חשבת שצריך להיראות כאן שירות. לחיים!

למילייה

אפשר היה לשפץ ולסדר עד מחר את מסעדת החצר התל-אביבית שבמלון בראון, אבל בלי גיל דהאן ומיכל גולדברגר, זה היה נגמר מקסימום בכתבה בוואלה! בית ועיצוב (ערוץ מצוין, אבל בואו, לא בשביל זה אנחנו כאן).

במקום זה, קיבלנו פתיחה בולטת במיוחד בימים שבהם יש (קצת) יותר מדי פתיחות כנראה. החצר עדיין מקסימה, אבל עכשיו סוף סוף אפשר גם לדבר בה על אוכל.

לצ'נה

לא היה צריך הרבה בשביל להטיס אותנו למזללה החדשה של חמודי ברגות בעכו. הוא דיבר על שווארמה, הוא הוסיף קבב, סגר עם שניצל ובסוף הזכיר חלה. מה עוד צריך בשביל שהאוטו ייסע מעצמו?

התוצאה, כפי שניתן היה לצפות, מהממת. טעימה, כמובן, מקורית כמובן, ובעיקר מותירה אותך חסר מילים מול הגודל, הנדיבות והמחיר. להיט.

לג'מיל

תומר טל לא אוהב לשחק יותר מדי על מילים והגדרות כמו "תפריט קיץ", אז במקום זה הוא פשוט מנצל את העובדה שיש לו צוות מעולה, ומתמסר לתשוקה הגדולה שלו - לקחת את מה שהכי טוב עכשיו, ולעבוד.

ג'ורג' וג'ון לא צריכה, מן הסתם, שום המלצת "מסעדה לוהטת", אבל כן חשוב, כמעט הכרחי, לכוון לכיוונה זרקור מדי פעם, להיזכר מה הולך פה, ולתכנן את הביקור הבא. קיץ או לא קיץ.

לג'ורג' וג'ון

גיא גמזו בבירור קצת מגזים בחודשים האחרונים, ויש שמועה די מבוססת שהוא לא ישן מאז 2021, אבל הכול התגמד כשהדלתות של הלנה נפתחו, והחלום הספרדי התחיל לרוץ על הקרקע.

יש כאן ויטרינת אוכל שמוכרת את עצמה בלי לדבר יותר מדי, מטבח משגע שהוא בכלל לא מטבח ורכיב נדיר בדמות שמחת חיים בלתי מהונדסת. במדינה שלנו, לא צריך יותר מזה כלום.

להלנה

די הרבה קילומטרים מפרידים בין הבייקרי הוורוד שבקצה רחוב בוגרשוב בתל אביב ובין הפוד-טראק הוורוד לא פחות שבטיילת בר-כוכבא באשקלון, אבל הים אותו ים, הבריזה היא אותה בריזה, והאנרגיות המדבקות עדיין מדבקות.

סנסציית הקינוחים עושה כאן את מה שהיא יודעת הכי טוב - לשמח אנשים, וכל השאר פחות מעניין, אות הואותנו. כלומר, חוץ מכריכי בצק הקרואסון העגולים שלה, כמובן.

עוגן הפיצות הוותיק יחסית ברעננה פוסע כבר זמן רב צעד אחר צעד, מנה אחר מנה, לעבר המטרה שהיא מסעדה איטלקית של ממש. התוצאה היא אותן פיצות מצוינות מפעם, אגף פסטות מרשים ומצוין בפני עצמו, ותפריט ראשונות שמרגיש נכון להזמין ממנו הכול, וחוזר חלילה.

כל זה, כמעט מיותר לציין אבל רק כמעט, ללא ניפוח חזה, ללא זינוק תמחורי ועם תחושה טובה של שכונתיות וקהילתיות.

לא היה פשוט לברור רעש משקט ביחס למקום הזה, וגם מומחה השווארמה מספר אחד בארץ נשלח לשם עם כוכבית בילט-אין, שאומרת לו לקחת הכול בפרופורציות, וסליחה על הדלק והקילומטראז'.

אז כמה כיף לטעות. השווארמה כיפית וטעימה, הגודל אכן משתיק ביקורות, והחוויה הכללית משמחת, מפוצצת, ועושה חשק לחזור.

קצת מוזר לתווך את פארק פרס בחולון כיעד לדייט-נייט ראוי, אבל דילוג קליל מעל המכשול האינהרנטי הזה (והישענות על כך שיש כאן חניה, והרבה ממנה), תוביל אתכם לפרימו, עקסה שווה לכל הדעות.

האחות הצעירה אך הלא קטנה בכלל של סילו Hit The Ground Running כמו שאומרים בשפות שאינן מיתרגמות היטב לכחול-לבן. מקצוענות מהצעד הראשון, כולל מאסטר של ממש במטבח, בדמות אופיר וידבסקי. פארק פרס בחולון, יעד לדייט-נייט, כן.

אם הרשימה הזאת, ובר ים ספציפית, הצליחו להציל חבורה אחת בלבד מהסתובבות חסרת תכלית בנמל ובעיר התחתית של חיפה, עשינו את שלנו.

שלא תבינו לא נכון, שוטטו כאהבת נפשכם, אבל כשאתם מסיימים לשוטט ומוכנים לאכול, ולשתות, לכו על הבר של יהל אברהמס. כל השאר, אתם תראו לבד, יסתדר מעצמו.

מאוד קל היה לבר החוף החדש של תל אביב לא לעשות הרבה, לרכב על הנדל"ן, ולקוות שהמלח באוויר יטשטש את הפגמים שבהם נתקלנו בכל כך הרבה מקומות דומים.

במקום זה, השקיעו פה ופה ופה ופה, הרימו כניסה ירוקה לתפארת, מיקצעו את הצוות ונתנו לליאור אוחיון לחפש, ולמצוא את הקסם. מה אתם יודעים, ההשקעה משתלמת.

מפאת הבילד-אפ ומפאת החששות היה נורא קשה לתת כבר את הביס הראשון בעוף המטוגן החדש של ישראל אהרוני בשרונה מרקט, אבל כמעט כריל אצלו, כגודל הציפיות, כך גודל ההצלחה.

תפריט רחב להפתיע של אופציות עוף מצוינות - לא כולן מטוגנות למרבה התמיהה והדיאטה - רומז לך בעדינות, ואז בפחות עדינות, שאפשר להשאיר משהו גם לפעם הבאה. הבעיה היא, כמובן, שאתה לא רוצה להשאיר כלום לפעם הבאה, וגם לא למי שעומד אחריך בתור. בול.

בית הקפה החדש מאוד שמשקיף על חיפה מלמעלה יכול היה בקלות להסתמך על הנוף, ולתת לו להגיש לכם חשבון בסוף הארוחה.

במקום זה, נבנה פה תפריט נהדר, לבנוני-ישראלי, הורם בראנץ' לתפארת, ופותח אגף שלם שמוקדש לפרנץ' טוסט, ולו בלבד. התוצאה מהממת, ואתם יכולים לשבת ולהמשיך להתלבט מול נוף שלא צריך לידו אוכל, ואוכל שמטשטש את הנוף.

הרחבת שעות מוצדקת לחלוטין של אחת המסעדות הטובות בישראל הולידה בראנץ' מפתה במיוחד, באזור צחיח בדרך כלל של אוכל בוקר ראוי.

העוגן הוא כמובן היד והלב של באסל מריסאת, ששולחים לשולחן קומבינציה צבעונית, מסקרנת ומעניינת, בנדיבות תמחורית וכמותית בלתי שגרתית. שיחוק נוסף, ידענו.

נו, מה בדיוק חשבתם?

המקום הראשון הכי צפוי שיש הוא תוצאה מובהקת של מימוש חלום ותכנית מאפס למאה, מההתחלה ועד הסוף. הבראסרי החדש של גיא גמזו לוקח את האוכל המצוין של רומן דוידוב ואבי בלינסקי, מדלג איתו לפריז ולניו יורק, נוחת על אחת הפינות הכי חשובות של רחוב דיזנגוף, ושל תל אביב כולה, ולא מוריד טיפת זיעה אחת בדרך.

התוצאה היא בילוי של כפכפים ובילוי של עקבים באותו ערב, וגם באותו שולחן, יין במחיר שהרחוב לא ראה מאז קפה רוול, וסקס-אפיל שעושה את הבלתי ייאמן וגורם לך לחשוב ששפוי פה.

קשה לכמת את הצורך של מרכז שוסטר הרמת אביבי בניעור קולינרי (עזבו קולינרי, סתם שיהיה משהו לאכול בלי הגדרות) וקשה עוד יותר לכמת את תגובות השמחה לפתיחת הדלתות של ברגר, אבל ממילא קשה לכמת ולספור כשהאצבעות מלוכלכות מכל הסיבות הנכונות.

מזללת ההמבורגרים החדשה של גל רווה עושה את הבסיסי טוב, את הטוב מצוין, ואת המצוין היא שמרה דווקא לסטייק, עם דיל בשרי שמחזיר עודף מ-100 באזורי מיקוד שלא רגילים לעודף. כך נראה פרויקט התחדשות עירונית מושלם.

אחת ההמלצות הקבועות שלנו למשהו שווה מחוץ לתל אביב / בעכו / בצפון / על הים / דגים / טעים לא הייתה צריכה לשנות שום דבר כדי להיכנס לרשימה הזאת, ובכל זאת מספקת בדיוק בימים אלה משהו חדש. ככה זה כשאוהבים.

בראנץ' סוף השבוע החדש של מחמוד חלאילה נפתח באופן מתוזמן ומכוון עם סיום שיפוצי נמל הדייגים שמעבר לחלונות הזכוכית של המסעדה, ומציע חגיגת מזטים ימית, כמו גם מנות בוקר עם טאץ' עירוני, ואלכוהול כמובן. ככה פשוט - מול הים, וללא פילטרים - ככה טוב.

כמעט מצחיק למצוא ברשימות מעין אלה את האימפריה המבוססת של רן שמואלי משרונה, אבל רק כמעט - ולמעשה לא מצחיק בכלל, כי אם טבעי לחלוטין.

מפני שכשכולם עסוקים בטרנדולוגיה וסנסציה, קלארו מוסיפה לעשות את שלה. זה אומר אוכל טוב וללא דופי, וסיפור שיש לספר אותו. הפעם העלילה מתרחשת ברמת הנגב, ומשתרעת על פני חודש שלם של תפריט מיוחד, הנע מירוקים פריכים וקלחי תירס שערורייתיים, ועד התפרצות געשית קינוחית של עפרי רהב. בתמצית, שביל ישראל בלי לצאת מהמזגן, ועם הפסקת האוכל הכי טעימה שאפשר למצוא עליו.

אחת הפרקטיקות הידועות של ממליצי האוכל היא לסייג, לשים כוכביות וסוגריים, למסמס ולהתחמק. אין לאף אחד צורך בכל כך הרבה אחריות על הכתפיים. אלא אם כן מדובר בווינונה.

בר היין התל-אביבי חוגג בימים אלה שנה של פעילות, ושנה של קבלות וקארמה טובה על כל אחת מהפעמים שבהן נשלחו לשם אנשים, וחזרו משם אנשים קצת יותר שמחים.

כוס יין בחמש אחר הצהריים או בקבוק בשעת ערב, משהו קטן ליד או משהו גדול באמצע - מעגל התנועה התל-אביבי הזה ממשיך להסתובב חלק ונעים. זה אנחנו שנעצרנו בו.

הנה הדוגמה המוחצת, והמקום המוחץ, שמוכיחים למה בדיוק צריך את הכתבה הזאת. שבועות ספורים בלבד מאז הפתיחה, ובר האוכל המעולה של גיא אריש כבר אינו נחשב "חדש". עדיין לוהט, כמובן, ורק משתפר מביקור לביקור, אבל כבר לא "ניוז".

אז מה?

מה שהולך כאן זה אוטונומיה אירופית בתוך החפירות הבלתי אפשריות של צפון-מערב תל אביב, מובלעת של שפיות, אי של סקסיות, ששואבת אותך פנימה ומנתקת אותך מהבחוץ במחי תנועת דלת שקופה אחת. שלא לדבר על הסרטן הכחול.

מניפולציה אילתית, אמנם, שתופסת שני מקומות למבנה אחד, אבל כשמדובר במבנה שמכיל כל כך הרבה רגש וכשרון, בואו נחליק את המניפולטיביות הזאת, ונחייך.

בר היין החדש של אוהד לוי נפתח לפני שבועות ספורים צמוד למאמו, המסעדה שהיא בו-זמנית גם דסטיניישן וגם סלבריישן. הפתיחה הזאת, כיפית וראויה לכשעצמה, יצרה גם דילמה אכזרית שליבתה היא לאן ללכת, איפה להעבי ראת הערב, ומה קודם למה.

הפתרון, כמו בהרבה בעיות מוסריות מורכבות דומות, הוא גם וגם, או גם וגם וגם. משהו לשתות בקיקו, משהו לאכול במאמו, משהו לשתות כדי להוריד את האוכל של מאמו, ואז, כפי שאפשר לנחש, חוזר חלילה.

שנתיים פלוס מינוס מאז הפתיחה, ונשאת עבאס לא עוצר. כלומר, לא עוצר, לא מאט ולמעשה רק מגביר.

"במונחי Value for Money, ארוחת הסולטן היא דיל לא פחות ממטורף", כתב אבי אפרתי לאחר ביקורו הראשון שם, עם הפתיחה של המסעדה ועם החזרה היחסית לחיים לאחר מכת הקורונה. בתחילת החודש הוא ביקר שם שוב, במהלך שגרם לנו בעיקר לחששות שמא הסופרלטיבים לא יחזיקו מעמד. התוצאה? "המטבח השאמי הקלאסי, עם פה ושם עדכונים, מגיע בארמון סהרה למרום מופעו". רוצו, בקיצור.

היה קל מאוד לדלג בציניות מעל כל המשוכות העליליות שארז קומרובסקי התעקש להציב על המסלול שמוביל למגדל עזריאלי שרונה, אבל היה פשוט יותר להגיע, להקשיב ולטעום.

כך, הופך טיול יד ביד עם סבא בתל אביב של פעם (וברחוב שתיכף יוזכר כאן שוב, מה בדיוק קורה שם?) למין "שווארמה גארדן" שמחה ועולצת. כאן לא מפחדים מהצדעות והומאז'ים (צ'יפס "מתנפח" וחרדל בתוך הפיתה, תודה), לא חוששים משינויים (נסו פעם אחת להתגבר על היצר הבשרי וללכת על הסביח, לא תצטערו) ובעיקר אוהבים את מה שמשאיר הבצק על פרקי אצבעות הידיים.

בר האוכל של נרקיס אלפי ושלי גרבלר התמקם לפני שבועות ספורים בלבד בנקודה שראתה כבר יותר מדי דברים, ובכל זאת לא ראתה כזה.

התפריט מטעה ומתעתע לטובה, מסליל אותך לחשוב שהוא דומה, ומחייך רק אחרי שהבנת את השוני. לחם מחמצת עם "חמאה חומה מוטרפת" ששווה את ההגזמה, למשל, ברוסקטת חציל עם טרטר טונה שמעבירה לברוסקטות (ולחצילים, האמת), הרצאת TED על עולם טוב יותר, וגם טורטליני שורש סלרי וגבינת בלו בוואריה, ברוטב חמאת מרווה ואגוזי לוז. בין לבין, גם וגם, והכול.