שעת ערב מוקדמת יחסית של אמצע השבוע, ותל אביב מתיזה מהצינור שלה את כל הטיפות הרטובות שעושות אותה תל אביב.
שני מעברי חצייה שכל אחד מהם הוא תעלומה מדעית-תעבורתית נפרדת, שחסומים על ידי צמד אוטובוסים מהשומרון, שמורידים למדרכה ילדים והורים שהגיעו לצרוך קצת תרבות, שמתערבבים ברוכבי קורקינטים ואנשי אוכל, וכולם צועדים יחד מסביב לפינה.
עוד כמה צעדים, עוד כמה שניות, והכול יסתדר פה (חוץ ממעברי החצייה ורוכבי הקורקינטים, התקווה לגביהם נמוגה מזמן). האוטובוסים ימשיכו לנסוע, הילדים והוריהם ייכנסו למוזיאון, אנשי האוכל יעצרו. יש כאן איפשהו מטאפורה בוטה למדי על החיים שכולנו יכולים לחיות כאן. יותר חשוב שיש את הלנה.
אחד מכל אחד בבקשה. הלנה
המקום החדש של איציק חנגל, גיא גמזו ומוש בודניק בורח מהגדרות ועושה את זה עם כל ההגדרות האפשריות. הוא גם בר יין וגם חצר פנימית נעימה. גם לאונג' קוקטיליים וגם מועדון חברים, גם סן סבסיטאן וגם ונציה, ואפילו מטבח מעולה שעובד - מילולית, אני נשבע - בלי מטבח.
הבלגן השמח הזה, שהתייצב במבנה לשימור סמוך לתיאטרון הבימה, היה יכול ליפול באינספור מהמורות בדרך, אבל איכשהו הרגליים שלו יציבות, הגיוניות וחזקות.
"איכשהו" זה כמובן אף פעם לא באמת "איכשהו". חנגל ("פאסטל" ומקומות רבים נוספים בעיר, שחלקם מתקשרים במידה דומה עם מוסדות תרבות), גמזו ("אריא" ומקומות רבים נוספים בעיר, לרבות "שה ויוי" שאני די בטוח שנפתחה ממש אתמול) ובודניק ("סושיאל קלאב" ומקומות רבים נוספים בעיר, שרובם מסרבים, באופן דומה, לקבל תוויות ותגיות) יצרו, כך נראה, משולש שווה צלעות שמאפשר להם להתבטא, להשתולל ולהתיישר. הזוויות חדות, אבל החיבור רך.
התפריט ממשיך את הקו. ענקי, אבל קטן. פרוע, אבל עם תפיסת עולם. זול מאוד, אבל מצריך בכל זאת יכולת חישובית מסוימת, בהינתן שתזמינו הרבה, ויש לכך השלכות-מכפלות.
הוא מתחיל בפינצ'וס כמובן. קיסם צ'וריסו וזית (8 שקלים), למשל, שיפוד תמנון (15) ופאן קון טומאט בגירסת ברוסקטה דקה מאוד עם כמות נדיבה של אנשובי מעל העגבניות (15).
משם, נפתחת מניפה מסחררת של מונטדיטו (19 שקלים ליחידה שהיא במקסימום הנדיב שלה שתי טעימות למי שחולק), אותם כריכים ספרדיים שמגיעים כאן בתצורת סנדביץ' פתוח - פטריות וקרם מנצ'גו, ברזאולה ועלים חריפים, תירס צלוי, ריבת עגבניות, פדרון וגבינה, ריקוטה, עגבניה וסלסה ורדה, סלט טונה, פטה כבד עם ריבה עזה ומתקתקה, שרימפס צלוי וליים. אתה מתחיל מהוסס, עם אחד או שניים, מבין את העסק, ומסיים עם סימון וי עיקש על כל אחת מהאופציות, ובצדק.
חלקת השרקטורי והגבינות ממשיכה להרעיף סקס אפיל. מורטדלה ורוקט (35 שקלים), גבינה חצי קשה עם ריבת ענבים (32), חמון ומלון (52) ואותה ברזואלה (42) - כל צלחת שונה, והכול מדבר יחד - גבינה, בשר, פירות, מלוח ומתוק.
הירקות מקבלים את שלהם, ללא התנצלויות, עם גספצ'ו (24 שקלים) ופאטאטס בראווס כמובן (26 שקלים), אבל גם עם חסה צלויה ופדרון ירוק. הדגים ממשיכים. אויסטרים מבראטן ב-12 שקלים ליחידה, קרפצ'יו בשלושה שמנים שהיה יכול להתבלבל בדלתות ולהיתלות לתצוגה במוזיאון (65), דג על קרח עם וינגרט וואסבי וסויה קוג'י (72), טרטר דג באחו בלאנקו נפלא (86).
הלאה. טרטר בקר שמנוני ומצוין (52 שקלים), ספגטי חמאת אנשובי פשוט ומורכב באותו מזלג (40), שרימפס בכלי חרס (42) ושעועית בובס חמה, "מעוכה קלות" (30) שהיא מנת בית שאף פעם לא מצליחה ככה בבית.
המסיבה הזאת נחתמת עם באסקית גבינה ובאסקית שוקולד (40 שקלים לפרוסה) ופלאן (32 שקלים), אבל למעשה לא באמת כפופה ללו"ז, לחוקים ולתבניות.
תפריט האוכל של גמזו (ושל דור ברזילי המוכשר) מאפשר את זה, ותפריט האלכוהול של בודניק (ושל הסומליירית ליז קוקין) מבטיח את זה. קלאסיקות (55 שקלים, כולל מרטינז מצוין) עם טאץ' ממזרי, חמישיית קוקטיילים תוססים של קיץ (אבטיח ופלפל ורוד, למשל, או מכת פתיחה מדויקת של מרווה ועשבים על בסיס בלנד ורמוט לבן הום-מייד) ומזיגות נדיבות ומתונות-מחיר של יין, ואתה חוזר לוויטרינת הזכוכית של האוכל, לסיבוב נוסף, ועוד אחד, ועוד.
ימים ספורים לאחר הפתיחה, והלנה רצה כאילו היא תמיד הייתה פה. רבות ניסו, רבות כמעט הצליחו, אבל השידוך הספרדי-ישראלי בכל זאת נזקק לאחת.
עדיין לא ברור מה היא תהיה כשהיא תהיה גדולה. בשש אחר הצהריים, שעת הפתיחה הרשמית שלה, אפשר לדמיין אנשים עומדים ומחייכים, משילים מעליהם יום עבודה, וממשיכים הלאה. מאוחר יותר, אבל לא הרבה יותר, יירשמו אצל המארחת דייטים ראשונים לצד דייטים שכבר לא צריכים לספור שום דבר, ובתווך ייכנסו כולם לאותו עירבוב תל-אביבי. ככה יכול להיות פה, ככה אפשר, ככה צריך.
הלנה, שדרות תרס"ט 6, תל אביב