כמה גדולות יכולות להיות כבר טרגדיות של כתב אוכל? מתי בדיוק זה בסדר להתלונן על יום נוראי בעבודה שלך? איזו מועקה שלא מניחה לך אתה לוקח הביתה, הולך לישון איתה ומתעורר מחדש בבוקר?
נסו אתם, למשל, להתלונן על "יותר מדי עוגות גבינה שהגיעו בפחות מדי זמן לקראת שבועות", על מתקפת בראנצ'ים שלא מאפשרת לך בוקר סופ"ש מאוזן, על אירועי אוכל ענקיים אך סמוכים שמצופפים לך את הרעב לכדי מקבצים מינימליסטיים עד כדי בלתי נראים? ברצינות, מי יקשיב לך כשתרצה אמפטיה?
ולכן, עדיף לשתוק. להכיל. לתעל פנימה. להדחיק. לף אחד לא אכפת מטרגדיות האוכל שלך. וזה בסדר, הגיוני אפילו. לך תספר להם, למשל, על הפעם ההיא ששכחת כמו אידיוט חצי פיצה מושלמת על הבר של פרימו, ועל כמה זה עצוב.
משחקי ידיים. פרימו
בר האוכל החדש של אנשי סילו נפתח במתכונת Next Door למסעדת האם המצליחה. בין שתי הכניסות מפרידה רחבה מרוצפת היטב (בכל זאת, פארק פרס שבחולון, עיר שיודעת לרצף ויודעת מרחבים) ומשפך פנורמי על כמעט כל האטרקציות במתחם.
לקרוא לזה וגאס של אזור המרכז יהיה מוגזם, ויחטוא איכשהו לשתי הערים במקביל. אבל בכל זאת יש כאן עירוב שימושים כמעט קומי - בריכת סירות פדלים שנראית מהצד כמו מתיחה הורית לצד אולם כדורסל עם קהל מבין, אזור מגודר למנגלים שבבירור לא מפוקח מבחינת רמת הדציבלים המותרת וחניה ככל שהעין מסוגלת לראות ולקלוט, בטח אם העין הזאת מגיעה מסיוטי הכחול-לבן של תל אביב. שוב, לא וגאס, אבל אולי בכל זאת מישהו עם ויסות חושי יגיע וייתן ייעוץ?
וכעת, גם פרימו, שיתוף פעולה בין ברנרדו בלחוביץ ובנצי ארבל, שהשכיל להפקיד את המטבח בידיים של אופיר וידבסקי. לא נקדים את המאוחר, אבל דברים טובים כדאי להגיד ישר, ולא לשמור בבטן. חוץ מאת הדברים הטובים של השף הוותיק, שכדאי מאוד להוביל לבטן.
הכוונה כאן, מוצהרת אבל גם מעוצבת (על ידי שני רינג), היא לעשות "מקום של מבוגרים" בלי להציק להם עם דברים של ילדים. כלומר, אנשים שממש לא רוצים להיכנס לאוטו ולנסוע עכשיו לתל אביב, אבל גם מצאו את עצמם פה ושם בשנים האחרונות ליד שולחנות משפחתיים מדי בסילו, נגיד.
כאן, בהתאם, הם יקבלו חווית בר גדול ודומיננטי, מטבח פתוח ומלא אנרגיות, מספיק אפשרויות ישיבה כדי להיענות לסיטואציה, ובעיקר תפריט אוכל וקוקטיילים שמתחשב בכל אחד מאלה.
זה מתחיל בריקוד הפוקאצ'ה הידוע - אתה לא מזמין אותה כי אתה לא רוצה להתמלא כבר בהתחלה ואז רואה את הטאבון וגם רואה אותה יוצאת לשולחנות אחרים שהם פחות שקולים ממך ולכן גם יותר חכמים ואז חרטה ומבוכה, המתנה והודאה באמת שהיא פחמימה לוהטת, תמיד - ובסט צלוחיות תמים רק מילולית, בדמות זיתים סיציליאניים צבעוניים ושמנמנים, וריקוטה מלוחה עם פיסטוקים.
החלק הבא גדול יתר, וממולכד בדיוק באותה מידה. אתה רוצה בוראטה, ורוצה ארטישוק ואספרגוס עם קרם פקורינו ורוצה פנצנלה, בוודאי רוצה, ובסוף מוותר על הכול באמתלה של "בפעם הבאה בטוח", אבל לא על אצבעות הפולנטה (39 שקלים), פריכות צהבהבה ומספקת, עם דיפ גורגונזולה כמובן, ובטח לא על רביולי פריטי מטוגן אף הוא, חטיף רחוב במקומות אחרים, ומנת חובה לוהטת וגבינתית כאן.
הלאה. הפסטות ממשיכות ומגבירות את הדילמה - טליאטלה חמאתי עם אספרגוס (69 שקלים), למשל, או פפרדלה ראגו עגל (79 שקלים), ריזוטו קאצ'יו א פפה (69 שקלים) או אנילוטי ריקוטה טרטופו עם חמאת מרווה (69 שקלים).
פסטות, אתה אומר. לא צריך להתעכב. אבל וידבסקי מלהטט ממש מולך, חיית סרוויס כהגדרת מנהליו ומישהו שראה מטבח אחד או שניים (או עשרים) בחייו, בישל במקומות שאחרים טסו לאכול בהם ופתח מסעדות ומטבחים, רק כדי לחייך בין הכיריים הרוחשות בפארס פרס שבחולון, ולהוציא צלחת עמוקה אחר צלחת עמוקה, עם טעמים והיגיון, כישרון ויד. וטעים, כמה טעים.
זהו שלב השובע, וחצי תפריט עדיין לא נסקר אפילו. ענייני בשר מושקעים של טרטר ושיפוד פילה עם קרם שום ירוק, אנטריקוט על הגריל וכבדי עוף צלויים על ברוסקטה. ודגים גם. קרודו מוסר ים וסביצ'ה עם תפוז דם ושקדים, שרימפס עם לימון-חמאה וקלמרי בסלסה ורדה.
אתה מביט בכל זה, עושה חישובים ותוהה תהיות, ומחליט ללכת בסוף בכל זאת, ותוך כדי פומו הולך ונבנה על שתי מנות שהביטו בך מהדף מהרגע שהתיישבת, ולא ויתרו. "סוכריית מנגולד" (54 שקלים) היא עלה ירוק גדול ממולא בתערובת גבינתית-שמנתית של ריקוטה-פרמזן-פקורינו, שעובר בטאבון מספיק זמן בשביל שהכול יותך יחד לכדי משיכת מזלג מהממת.
לידה, נבחרה גם "פיצטה לימונה" (בשמל, ארטישוק, פרמזן, 55 שקלים) מיוחדת, ולא נבחרו, בין היתר, גירסאות בצקיות עם בוראטה או סלמי. כשהמגש הגיע, חושף שולי בצק תפוחים ושחומים וליבה אביבית מבעבעת, ידענו שבחרנו נכון.
לסיום, יש "פרופיטרול נפוליטני" ומוס שוקולד, קרם ברולה פיסטוק (55 שקלים) מתוק-מריר ודלפק שעליו מונחים טארטים חמימים, מחכים לחיתוך. יש גם קלאסיקה קלילה יותר של תותים ומסקרפונה (42 שקלים) ויציאה נהדרת של בודינו (42 שקלים), מעין פלאן איטלקי שהוא גם אוורירי וגם סמיך, מדויק-מרקמית ומדויק אף יותר מבחינת מתיקות.
כל הטוב והטעים הזה מתערבב עם תפריט קוקטיילים כיפי, מהסוג שלא רוצה להשתלט על החלל וטוב לו מאוד לשבת לידך לאורך כל הערב, בלי פרצופים ובלי עניינים, ועם חדר יין מרשים שימזוג לך כוסות ובקבוקים מצוינים באותה מידה. מקום של מבוגרים, עם שמחת חיים של ילדים (ואם נתקלתם שם בקרטון פיצה נשכח, תדעו שזה לא טרגדיה של אף אחד, חוץ ממני).
פרימו, שדרות ירושלים 216, פארק פרס, חולון, 03-5565955