חלון הזכוכית הפנורמי שמקיף את מסעדת אלמרסא הוקם לפני יותר מעשר שנים, יש להניח, על בסיס קונסטרוקציה מוצקה מספיק של לבנים ובטון, ועל תשתית גדולה הרבה יותר של אופטימיות.
עשרה צעדים - לא יותר, כנראה אפילו פחות בקו אווירי - מפרידים בין אותה זכוכית ובין המים שממנה היא שואבת את כוחה, ויופיה. "קו אווירי", כי אין סיכוי שתצליחו לחבר את שתי הנקודות האלה לציר תנועה ישר אחד. יש פה מערומים גבוהים של חומרי בנייה ואינספור רשתות דיג ברמה כזו או אחרת של פרישה, אבק שיכול להסתיר עם הרוח הנכונה את כל הכחול ומספיק אשפה בשביל לתהות אם מדובר במזימת נדל"ן, הטרלה עירונית או, רחמנא ליצלן, מתיחת מצלמה נסתרת.
המצלמה שלי, לעומת זאת, מתעלמת מהרעש ומצליחה ללכוד בנון שאלאנט יין צלול ורקע עכור. "אמורים לסדר את כל זה, ממש בקרוב, עכשיו עובדים על זה", מספר חמודי ברגות תוך כדי חיוך של אחד שנתן את המשפט הזה ספציפית, לאני הזה ספציפית, כבר כמה פעמים לפחות בשנתיים האחרונות.
מבפנים, עם זאת, כל התפאורה המחוספסת הזאת לא מפריעה לכלום. להיפך, היא רק עוזרת. אם תרצו, עוד תיבול עכואי למה שהוא ממילא עוגן דגים מצטיין, מין טאץ' קטן של אנשי ים, ולחיים.
תפריט הדייגים החדש (יחסית) של "אלמרסא" מציע, בפשטות ניסוחית לא פרופורציונלית למה שהולך על הצלחת, מנות חורף ממה שנתן הים באותו יום, בהשראת מתכונים משפחתיים מסורתיים של דייגי העיר, ותוך תשוקה עזה לשימור הטעם, ולשימור הסיפורים.
הוא נולד מתוך אותם מרכיבים בדיוק - אהבה בלתי מתפשרת לים, חיבור בלתי אמצעי לאנשים שעושים את עכו, ובעיקר יכולת להתרומם מעט על קצות האצבעות, ולהביט מעבר ליומיום, ולקשיים שהוא מערים עליך.
"הלכנו לדייגים, ובהתחלה אף אחד לא הבין מה אנחנו רוצים ממנו", שיחזר ברגות, "ההוא עושה חריימה ככה, אבל אמא שלו עושה אחרת. אז אמרנו לו פשוט 'בוא לבית של אמא', נכנסנו למטבח והתחלנו לעבוד. גם בעלה היה דייג הרי, ומהחיבורים האלה יוצאות המחבתות הכי טעימות".
יותר יפה, יותר טעים. אלמרסא
הריקוד העדין הזה הוליד לבסוף מופע שלם של טעמים ישנים וחדשים, ביתיות ומסעדנות, במה שהוא לבטח כל מה שאתם רוצים ממסעדה ברגע שאתם נכנסים אליה.
חריימה אדום וחרפרף בהשראת הדייג מייקל סעדי משתדל לקבל אליו לוקוס או מוסר, למשל ("הוא הראה לנו איך הוא מבשל יחד עם אבא שלו, יצא מהמם ואנחנו רק ביקשנו לשדרג עם הדג הכי טרי שיש"), והקובנייה של חסן זכור נקצצת עם דגי ים, נענע וגבינת שינקליש. כשיש דג נצרן (חזיר ים), הוא נכנס לתנור עם ירקות חורף ולא מעט שום ושמן זית, כמו בבית של אסמעיל חבוש. כשאין, תחזיקו אצבעות לאנשובי, שמדגמן את מליחותו הימית במרומי סנדביץ' פתוח, גבוה וצבעוני.
חוץ מאלה, יש גם צייאדיה של אחמד זכור, עם אורז צהוב, בצל קונפי, שקדים, טחינה ובורי טרי, וסבידה ממולאת גבינת פטה, שום, תרד וחמאה של אשרף סוואעד - או את כל הטוב שיש ל"אלמרסא" לתת בשגרה, סשימי אינטיאס שלא ברור אם יותר יפה או יותר טעים, סינייה ים, עם עגבניות, חצילים ותפוחי אדמה שהתכסו בשמיכת טחינה חמימה, וגם את אותה קובה פירות ים, מנה שהיא מיתולוגיה עכואית גם הרבה מעבר לחומות.
"התרגשתי כשעליתי עם הדייגים לסירות. זאת שעת בוקר מוקדמת, ובשלב מסוים אתה יכול להרים את הראש ולראות את עכו מבחוץ, וכמה שהיא יפה", תיאר ברגות, "הם עצמם עולם ומלואו, חיים לאט, לא שותפים לכל הבלגן שקורה פה עכשיו, יש להם קצב משלהם ואתה צריך ללכת עם זה".
הקצב הזה הואט בחורף הנוכחי עוד ועוד, תוך שהוא מעמיד את עיר הנמל במצב המתנה כמעט תמידי. "יש מילה בערבית - נאווי - שמתארת סערה חזקה, גלים גבוהים, מערכת חורפית אמיתית שמקרבת לפה את הדגים", סיפר, "כולם מחכים לה כל החורף, ובשנים האחרונות היא בקושי מגיעה".
החיכיון הזה, גם אם משקללים את השבועות האחרונים המעט יותר רטובים, הופך להיות ברירת המחדל בעיר, בחופי ישראל, וגם ברחבי העולם כמובן. "אין מה לעשות. רואים את זה. הים כבר לא יכול לספק פרנסה ודגים לכולם. בעבר היו 5-6 צ'ינצ'ילות גדולות בעכו, שהיו יוצאות כל יום למים וחוזרות עם שלל. היום יש אולי אחת, ועוד כמה סירות דיג בודדות, קטנות, גם הן רק כהשלמת הכנסה".
ברגות יודע. מי שאי פעם זכה לבלות איתו יותר מכמה דקות, ודאי זוכר את ההתרוצצות הבלתי פוסקת שלו, ואת היכולת המרשימה להיות בכמה מקומות בו-זמנית. ככזה, הוא מודע היטב למה שקורה בעיר, בדוכניה, ובוודאי בסירותיה. "לפני שנים רוב הפרנסה פה הייתה מבוססת על דיג, היום זה שואף לאפס. צריך להבין שזה המצב, והוא עצוב מאוד".
תחזיקו אצבעות. אלמרסא
סיפורי הדייגים שספג ברגות מילדות, ובמהלך העבודה המשותפת, קופצים החוצה מהתפריט, תופסים בגרון, ובלב.
הדייג המצטיין שטבע בים לפני שנים ספורות וההוא שמשיט תיירים עם עין אחת לפחות על תחזית מזג האוויר, והים. זה שאיבד את אחיו הקטן וזה שלמד מסבו. יש כאן 400 שנה לפחות של שכבות וקשרי חבלים, רגשות ורשתות. כולן פרושות עכשיו בשלמותן מול העיניים, כולן עדיין שזורות אח בשנייה.
"אחד הדייגים סיפר לי בסוף היום שהוא אוהב את הים יותר מאת אשתו, כי בניגוד אליה, הוא יודע מתי הים כועס ומתי לא", צחק ברגות, "אבל זה משהו שהם יודעים להגיד ליד הסירות, לפני שהם באים הביתה".
ברגות מסתכל מסביב - בין שולחנות המסעדה אבל גם החוצה, הרבה מעבר לקו המים העירוני - ומשתדל מאוד לזהות קצת אור באופק הכהה, ולחתור אליו. "עדיין לא הגענו לקצה, אבל אנחנו קרובים", הסביר, "רוב הערבים רוצים ליהנות, כמו כולם. המדינה חייבת לשמור עלינו, חייבת להתעורר, אבל הפוליטיקאים מתעסקים בשטויות. תורידו מחירים, תטפלו בכלכלה, עזבו אותנו, תנו לנו לחיות. לשנוא זה קל".
הוא קם לטלפון, מטפל במשפחה שמבקשת חשבון, מהנדס את הפרויקט הבא בראש, ומתחיל שוב לחייך, לאט וקטן, אבל חיוך. "חשבתי לאחרונה גם לצאת מפה, אולי לפתוח משהו במקום אחר. כולם שואלים אותי על חו"ל, אבל אני מפה. אני עכו, אין מה לעשות".
הדלת נפתחת, ונסגרת, וחלון הזכוכית ממשיך לשקף את החוץ, אם כי האוכל (והיין) עשו את שלהם, ומה שנתפס עם הכניסה כ"מתי באמת ינקו את זה", גדל עליך בהדרגה לרמת "שיעזבו את זה, ככה הכי אמיתי". ביציאה, השמש נשברת באלף זוויות על כל מה שהונח מזמן על הרציף, ללא שוב. רשתות דיג, פיסות חיים, חיוך של סוף יום עבודה. פנורמה של אופטימיות.
"אלמרסא", נמל הדייגים, עכו העתיקה, 04-9019281