רגע אחד מוחמד (חמודי) ברגוט יושב ושותה איתנו, מצביע מלמעלה על עוד מבנה היסטורי בקו הרקיע הנמוך (מאוד) של עכו, ורגע אחד הוא נעלם. יש קוסמים עם מופע פחות אלגנטי מזה, אבל הדרינק שלו נשאר על השולחן העגול, אז אנחנו רגועים. הוא יחזור.
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
המוזיקה - פלייליסט אקלקטי מאוד, שעושה איסטנבול ואתונה ותל אביב בלי להתבלבל ובלי צורך במתורגמן - נפסקת. "שימו לב", הוא מגיח לנו מאחורי הגב, "בואו תראו איך הכבישים התרוקנו. בדקות הקרובות אף אחד לא יזוז ברחובות של עכו, לא ברגל ולא באוטו".
הוא מסיים לנבא, וכמו נותן אות למואזין. השעה 19:20, השמש סיימה לשפוך כתום על העיר ונבלעה במים, והאוויר מתמלא תפילת ערב ארוכה. במינימום, מדובר בסוריאליזם ישראלי. עוד יום של רמדאן עומד להסתיים, וכל השולחנות על הגג שסביבנו - עמוסים במנות חצי אכולות ובקוקטיילים שעדיין לא מיצו את דרכם לקוביות הקרח - עוצרים.
האופטימיים מביטים מסביב וחושבים שככה זה אמור להיות. חיה ותן לחיות סטייל. כבוד הדדי ואהבת אדם, בלי דריכות ובלי השפלות, בלי מריבות ובלי טענות, אבל עם ג'ין וטוניק, וסוג של מועבט.
הפסימיים לא מקבלים את זה. חמישה ימים אחר כך, הם הביאו איתם גם אש לסמטאות, כדי לשרוף את המועדון, ואת הקבוצה, ואת העיר, ואת מה לא בעצם.
ספוילר: הם לא הצליחו.
מבט מ"סמא" על השקיעה של עכו:
"סאמא" (שמיים בערבית) התחיל כחלום משותף של חמודי ומרואן ברגוט, אחים-שותפים-יזמים שמחזיקים, בין היתר, במסעדת אלמרסא המצוינת שבנמל ובמלון האינטימי The Grape House, מרחק הליכה קצרה משם.
יש להם תכניות גדולות - עוד מסעדה מחוץ לעיר, ופרויקט קולינרי מסקרן שדורש מעבר בנתב"ג, ומלון גדול שהולך ונבנה - וקבלות גדולות עוד יותר, אבל סאמא הוא הלב, השמיים נטולי הגבול.
הכניסה לכאן שגרתית לחלוטין - בסך הכול מדרגות צרות שפתאום מתרוממות מהרחוב הסמוך לשוק. רק כשהדלת נפתחת אתה מתחיל להבין. "לא היה כאן כלום קודם", מצביע ברגוט, "בואו נעלה". עוד מדרגות ועוד מעבר, חלל ישיבה קטן עם חלון הצצה וחדר גדול יותר, עם שולחנות אוכל. הזווית מתחדדת כלפי מעלה, אבל הטיפוס סביר. הגענו.
שמש עזה של צהריים לא מפריעה לפנורמה. מסביב אינספור גגות עכואיים אחרים, רובם ריקים, אפורים ומאובקים, קונטרסט כמעט מוחלט למקום המושקע שבו נעמדנו. השאלה עולה מיד על השפתיים - למה יש כאן רק סמא אחד?
תכניות גדולות, קבלות גדולות. האחים ברגוט בסאמא:
אנחנו יוצאים לסיבוב בשוק - רק אנחנו, חמודי עוקלה שהגיע לסמא כדי לעשות את האוכל המעולה שלו, ולמעשה כל עכואי שחולף על פנינו. זה היה צריך להיות טיול אינטימי בין הסמטאות העמוסות והדוכנים הטעימים, חלק מעסקת חבילה שמציע המקום לתיירי האוכל ההולכים ומתרבים בעיר. זאת הייתה, בסופו של דבר, תצוגת תכלית של קהילה.
אנחנו מתחילים בפינה החבויה-מסתורית של חמודי - בית תה או ארט-קפה או כל הגדרה אחרת שתשב איתכם בנוחות. הכול יתאים פה. עשבים טריים נכנסים לתוך הכוס, סיפורים עתיקים על עכו ושליטיה נשפכים לגרון יחד עם המים החמים, והעיניים לא מפסיקות לגלוש על הקירות. להגיד שהזמן עצר פה מלכת זאת לא קלישאה, זאת אמת עתיקה.
ממשיכים הלאה. אני לא יודע אם עוקלה וברגוט מכירים את כולם, או שכולם מכירים את עוקלה וברגוט. ההבדל דק, ובשלב הזה כבר לא כל כך משמעותי. חנות ממתקים עם הר של עוואמה בכניסה, חומוס של בוקר "שלא כולם הולכים אליו", פלאפל מיתולוגי וירקות מבהיקים, וגם חנות דגים שהתמקמה לה בנוחות ממש מתחת לסמא. אני מניח שיש מנות ימיות שצורכות פחות מטראז' מזה, אבל באופן אישי עוד לא פגשתי בהן.
תצוגת תכלית קהילתית. שוק עכו:
מתישהו, בין ביקור במלון "של חברים" ועצירה נוספת לשלום-שלום, עוקלה פורש והולך למטבח. אנחנו חותכים לצהריים ב"אלמרסא" עם ברגוט, תוך הבטחה מפורשת מצדו למשהו "קל וזריז, כדי שלא תתמלאו". מיותר לציין שהוא לא עמד בהצהרה הזאת. מיותר לציין כמה השקר הזה היה טעים.
העוגן הקולינרי של הברגוטים יושב על מה שהוא כנראה הגירסה העכואית למזח דייגים רומנטי. בפועל, כדאי אולי שמישהו מהעירייה יבקר כאן ויחשוב מחדש על רומנטיקה. מבפנים, עם זאת, החלודה פחות מציקה, והצלחות שמגיעות לשולחן ("ביקשתי שיוציאו רק חצאי מנות", צוחק ברגוט) עושות את כל היתר.
יש כאן שרימפס נהדרים וטונה אדומה שנחתכת לקרפצ'יו, טאבולה חמצמצה עם דג וגם קובה פירות ים שעושה רי-שאפל עדין אך החלטי לכל מה שידעתי עד אז על קובה. ופירות ים. זה גם השלב שאני חרד לארוחת הערב בסמא, אם כי החרדות פחות ניכרות במזלג המתרוצץ שלי.
עוגן עכואי. אלמרסא:
בערב אנחנו מקבלים גירסה ידידותית עוד יותר של ברגוט, שהעמיס בינתיים על הכתפיים שלו גם משימות אירוח, מיקסולוגיה, סמול-טוק ותיווך של המקום הכי לוהט בעכו - כנראה בצפון בכלל - ללקוחות שחלקם עוד חושבים על חומוס-צ'יפס-סלט, ודורשים מעט תיאום כוונות וציפיות.
כך או כך, קוקטייל ועוד קוקטייל, כולם בסוף מיישרים קו. איך אפשר אחרת. האווירה כאן היא - סליחה מראש על המילים הגדולות - כל מה ששמעון פרס רצה כשהוא כתב "מזרח תיכון חדש", רק בלי הציניות. האוכל, לעומתה, לא צריך מילים בכלל, קטנות או גדולות או שמעון פרסיות. ממילא מפסיקים לדבר כשהוא מגיע.
יש כאן, לכאורה, ראשונות ומנות ביניים ועיקריות וקינוחים, אבל החלוקה הזאת אינה רלבנטית כמעט לכלום. פשוט אל תאכלו יומיים (ובוודאי אל תתפתו לצהריים עם ברגוט) ותזמינו עם העיניים.
יש כאן "תבולה חמודי סטייל" (קרם לאבנה, שקדים קלויים, גרגירי נחלים, שמן זית, לימון ובורגול), למשל, או קובהנייה שמוותרת על הבשר ומצמידה בורגול רך למוסר ים טרי שבטריים, טרטר דג ים שרצה להיות פטוש והצליח מעל למשוער, ועלי גפן ממולאים - ואלה רק הראשונות, כזכור.
אחר כך יש קלמארי סגול שנצלה עם תרד והונחת על מסבחה, וקובה ממולא - הפעם בדגים מבלאל, הדייג ההוא מלמטה, וגם עראייס ים וסיגר דגים ושושברק טלה על יוגורט עזים חמצמץ.
ועיקריות גם, כן? פילה לוקוס על שולבאטו בורגול עשיר, או סינטה בגריל, צלעות טלה ועוד כל מיני דברים שקפצו עלינו מהתפריט ונתקלו בעצבים באנחנו של הצהריים, אלה שלא הניחו את אותו מזלג ארור.
לקינוח, עוקלה מרים גירסה פרטית, עדינה יותר ומתוקה פחות לליאלי ביירות, עתירת סולת ודלעת מתקתה, מעט מי ורדים וגלידה חמצמצה ליד. משום מקום מגיע גם קטאייף, אותו כיסון פנקייקי עמוס באגוזים וטובל במעין סחלב, אך כזה שלא ממתיק את עצמו לדעת. קיבת הקינוחים הנפרדת מתעוררת. ביס מפה ועוד משיכה מתוקה משם, לגימה אחרונה מהקוקטייל, והחוצה.
ימים ספורים לפני המהומות שלפתו שוב את צווארה של עכו, משדרות אבני הסמטאות הליליות תחושת חוזק. ההליכה בהן, במין מבוך משמר היסטוריה וחרד משינויים, נעימה ובלתי חוששת.
כשהאש הגיעה, באותן סמטאות בדיוק, ונגד אותם מקומות בדיוק שבהם ביקרנו, כבר לא נותר מה להגיד, רק "צפו" שוב ושוב בסרטונים, וקוו לטוב. "פשוט אין לי מילים לתאר", אמר ברגוט מלב הבלגן האלים, "אני מאוכזב. אני שבור. אני כועס".
שלשום דיברתי איתו שוב, וביררתי עד כמה גדול הנזק, ומה רמת ההתאוששות. "הכול נרגע בעיר. לאט-לאט חוזרים לעניינים", סיפר עם חיוך דק שנשזר במילים, "האנשים מתחילים לחזור, נקווה לימים טובים יותר".
סמא, סלח א-דין 14, עכו