צפייה חוזרת - לצרכי מחקר עבור הכתבה הזאת, כמובן, וחלילה לא בשביל לשקוע במנהרת זמן נוסטלגית וטראשית להפליא שתדחה את עצם כתיבת הכתבה - בפרק הראשון של "רמת אביב ג'" מספקת אינספור סימני שאלה, וממש מעט תשובות פרופורציונליות והגיוניות.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
גם אחרי הנחת "זה היה דור אחר לגמרי" והדחקת תאריך השידור עצמו (22 ביולי 1995, אוטוטו שלושים שנה, אלוהים עשני שוב צעיר ובעל הביטחון העצמי שהוא קריפי רק בדיעבד של ליאור מילר), לא ברור מה בדיוק הלך שם - החליפות האובר-סייזד והפגזת ה-#metoo המתמשכת בפריים טיים, נאמר, הן יצירי התקופה, אבל מה על הקליף-האנגר הדחוק בסוף הפרק (הארוךךךךך), בגדי האירובי הצבעוניים והג'יין פונדאיים שאיחרו בעשור לפחות, וסוכת המציל המיתולוגית שזמינה לכל טינאיינג'רס בשיא הקיץ?
והאוכל, מה איתו? מיץ אדמדם לעידית לינוביץ' אחרי אימון ושולחן ארוחת בוקר עם עוגיות שבגירסתן הטובה ביותר יהיו עבאדי, וגם פרסומת זהב ל"סניפים חדשים" של מקדונלד'ס בדיזנגוף סנטר ובלונדון מיניסטור, בכיכובם של מייקל ג'ורדן(!) ולארי בירד(!!!). איפה הסמאש, איה וולט, ומה שווים הניינטיז בלי המבורגר מעולה מתחת לבית, אימפריית אופנה או לא אימפריית אופנה?
בית חדש. ברגר
חודשים ספורים לאחר שהרחיב את מוטת הכנפיים התל-אביביות שלו לכדי בר היין המצוין תל א וין, החליט המסעדן גל רווה (זוריק, אל וסינו, פרומז'רי, וגם קייטרינג בוטיק לאירועים, שהרי נמצאה שעה פנויה ביממה שלו) להפסיק לנוח כל כך הרבה, ולהוסיף לתפריט שלו את ברגר (או BRGR, אם אתם בעניין).
הצהרות הפתיחה שלו ושל השף עידן אבני, וגם המציאות הממשית בשטח, כיוונו לבורגריה שכונתית בתוך מרכז מסחרי, ומשום שהשכונה היא רמת אביב, והמרכז המסחרי הוא שוסטר, נותר רק לתהות מה גודל הבשורה באזור שידע בשנים האחרונות הרבה מאוד ועדות כניסה לשחקני אוכל משמעותיים ממרכז העיר שביקשו, כמו רווה עצמו, בית חדש, ובית נוסף.
או במילים אחרות, שחוקות עד דק כשמדובר בעולם התוכן הזה, ובעיר הזאת ספציפית - האם באמת צריך כאן עוד המבורגר?
התשובה, לא שחוקה כלל, היא כן. בטח אם הוא כזה.
התפריט קטן בקטע הכי מצוין שיש, ומתמקד בחמש וריאציות בורגריות (על בסיס הווינר הוותיק של אל וסינו) שכולן רוקדות בתוך גבולות הגזרה שבין לחמניה ללחמניה, ומדגישות "בשר פרימיום מובחר מחוות בוטיק בהר תבור, עם מתכון מיוחד, בהכנה מדויקת ומקצועית". מילים מצוינות ומפתות, אך כאלה שמתקבלות עם כל פתיחה של כל המבורגריה, ולכן טעונות הוכחה.
תוכלו למצוא כאן "קלאסיק ברגר" (200 גרם, עם איולי צ'יפוטלה, חסה, עגבניה, חמוצים ובצל סגול, 52-70 שקלים, כדבר עצמו או כחלק מארוחה עם צ'יפס ושתיה), "דה ברגר" (200 גרם, עם אננס צלוי, אווז מעושן, איולי צ'יפוטלה, חסה חמוצים ובצל סגול, 66-84 שקלים), "רידיפיין ברגר" (160 גרם, עם ארוגולה, מיונז טבעוני, עגבניה, חמוצים ובצל סגול, 66-84 שקלים), "צ'יקן ברגר" (180 גרם פילה עוף ברוטב ברביקיו, קולסלאו תפוח, חלפיניו וארוגולה, 47-65 שקלים), וכן "לאמב ברגר" (200 גרם בשר עם כבש ברוטב ברביקיו, ארוגולה, חמוצים, בצל סגול ועגבניה, 62-80 שקלים).
כלומר, טבעוני אחד, עוף אחד, קלאסי אחד ושני כריכים עמוסים יותר, וגם אופציות להשתוללות אישית בדמות ריבת בצל, אננס במרינדה פיקנטית, גאודה קשיו, אווז מעושן, פטריות מוקפצות בשמן כמהין וביצת עין כמובן (3-12 שקלים).
לבד מאלה, יש גם סטייק אנד צ'יפס (כ-200 גרם של אנטריקוט או סינטה שיושנו בתחומי הקבוצה) עם קונפי שום וצ'ימיצ'ורי (98 שקלים, כולל שתיה), סלט עוף של הזוריק (עם פטריות מוקפצות, חסה, ארוגולה, בצל מטוגן, עגבניות, צנונית ורוטב שזיפים, 62 שקלים), סלט קיסר מאותו בית קפה מצליח (45 שקלים), וגם צ'יפס (15 שקלים), צ'יפס ארטישוק (31 שקלים), ארנצ'יני לביבות ריזוטו וגבינה (35 שקלים), נאגטס (25-65 שקלים, לרביעייה עד שמינייה כחלק מארוחה) וקומבינציות מותאמות לילדים.
שנאכל משהו?
משולש תוספות הצד ראוי לפתוח את כל העסק הזה בכמה מילים משל עצמו, בהיותו משחק טיגון עמוק חכם, כיפי וממזרי. הצ'יפס הוא צ'יפס, אם כי טוב, מיובא מהולנד, ויוצא ברמה שבה שאתה מפסיק לרגע לשכוח כמה צ'יפס גרוע אכלת בעיר בשנים האחרונות.
הארנצ'יני נאמו למקור רק בצורתו העגולה-שמנמנה, ובפועל מחזיק מעין בלילת לביבות של ירקות וגבינה, מתובלת נכון וטעימה מאוד. לא מעט מקומות היו מתפתים להשליך אותה על פסגת הקציצה ובתוך סורגי הלחמניה. כאן נותנים לה בצדק לככב על במה משלה.
הארטישוק, עם זאת, הוא שיחוק של "איך לא חשבו על זה קודם", ובמהרה בימינו "הם היו הראשונים ועכשיו כולם עושים את זה". מדובר, בסך הכול, באותם לבבות ארטישוק משומרים שמטוגנים בישראל בקצב שגרם לדירקטוריון הארטישוק העולמי לתהות מה קורה פה. כאן הם מקבלים מעטפת בלילתית דקיקה ונכנסים לאותו שמן רק כדי לצאת משם כצ'יפס של הדור הבא, והמבין יותר.
ההמבורגרים - 200 גרם של תערובת שפונדרה, מכסה אנטריקוט, אונטריב ולפעמים גם שייטל - יוצאים מהפלאנצ'ה הלוהטת בדרגת מדיום-וול, וגם בגירסה הפרועה ביותר שלהם, זאת עם האננס והאווז, אינם אלא שואו בשרני ששווה את מחיר הכרטיס, ולמעלה מכך.
הקלאסיק, על סט תוספות היסוד שלו ויחד עם איולי מעקצץ אך לא יותר, סיפק חוויה עסיסית וטובה מאוד. "דה ברגר", כאמור, לא גלש יותר מדי לצדדים ובמקום זה העדיף לתת לך את מה שקיווית לו עם ההזמנה - חתך שיניים שזז מרך לקרניבורי, ממלוח למתקתק, וחוזר חלילה כדי לקבל עוד ועוד ועוד.
חווית בשר וידיים. הסטייק של ברגר
וכרגיל במקומות שיודעים מה הם עושים, שתי הפתעות ששוות הגעה מיוחדת מגיעות דווקא מחוץ לתפריט העוגן.
הנאגטס הם למעשה שניצל-סטריפים עבים וגבוהים, מצופים היטב במשהו שהוא קצת קראנץ' קורנפלקסי, קצת פירורי לחם והרבה יד שיודעת איך לנהל אותם, ומגיעים לצד דיפים הום-מייד סמיכים ואומאמיים עד כדי "אם אשים פה אצבע מישהו ישים לב?". בגדול, מוצר שיש בכל מזללה דומה, בביצוע שיש רק במעטות.
ארוחת הסטייק מגיעה כבר על מגש משלה, בנויה כך שתוותר על מזלגות ואביזרים מיותרים אחרים, ותתמסר לחוויה שהיא בשר וידיים. רצועות מדויקות בעשייתן, שחומות מבחוץ ו-ורדרדות מבפנים, על אותו צ'יפס טוב, שבסופו של חיסול ספג את הרוטב שהכי מתאים לו, מעין גרייבי שלא התכוון להיות גרייבי, ולמעשה קצת כן. עם עודף ממאה, מדובר כנראה באחת המנות המשתלמות שיש כעת מסביבנו.
ברגר, וכך גם רווה ואבני עצמם כמובן, רוצה להיות חלק מהשכונה כבר מהבוקר הראשון שאחרי המובינג, ולדלג על השלב המהוסס משהו של היכרות איטית, הסמקות של התחלה והדרגתיות באשר היא.
כדי להגיע לשם היא שולפת כבר עכשיו שירות שמכוון בדיוק לגובה הציפיות הישראליות, לוק צבעוני-טרופי אך מתון (בעיצוב האמנית דליה רווה, אמו של גל) שמטיס אותך יפה מהאפור המעט מתיש של האזור, כרטיסי גירוד נושאי פרסים שמצורפים לכל ארוחה, וגם מרצ' חמוד למי שרוצה לסמן וי גם על שופינג.
כל אלה לא היו שווים הרבה בלי הדבר עצמו, שהוא בשר בתוך לחמניה, אבל כזה שיכול לעמוד זקוף ללא רגשי נחיתות ולללא צורך בתקופת הסתגלות וחסד, ולהכריז שהוא כאן.
וכך, צירוף של שכונה במובן הישן והטוב שלה (ואין כמו רמת אביב ג' לאהוב את מרכז שוסטר אהבה שהיא כמעט לא אפלטונית), המבורגר-מופע וכל המסביב שכולם כמעט תמיד מזלזלים בו, הולידו בפשטות עוגן עוד לפני שיש להם שבוע. וולקאם, טוב שבאתם וגם מה לקח לכם כל הרבה זמן. כי בכל זאת, כמה עוד אפשר לתת ללינוביצ'ים לחכות?
ברגר, אבא אחימאיר 17, מרכז שוסטר, תל אביב, ראשון-חמישי 11:00-22:00, שישי 11:00-17:00, שבת 17:00-22:00, 03-5790917