100 קבין של נבזיות ירדו לעולם, ו-99 מהם לקחה מחלקת האכיפה והחניה של עיריית תל אביב. עד כאן אין ויכוח. כלומר, חוץ מהוויכוח חסר התוחלת ההוא שתמיד מתפתים להתחיל עם אחד מנציגי המחלקה, או עם אחד ממנהליה, ומסתיים תמיד בשלילה. שלישת ביטול דוח, שלילת ערעור, שלילת שמחת חיים ואנרגיה.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
100 קבין של נבזיות ירדו לעולם, 99 מהם הלכו לשם, ו-99 נוספים הלכו לקו התפר הכחול-לבן של גבעתיים ורמת גן. אל תשאלו איך זה מסתדר מבחינה חשבונאית, כמו שאף אחד כבר לא שואל למה בעצם מדובר בשתי ערים, או איך אתה אמור לדעת ששמאלה זה אופציה אחת וימינה זה כבר רשות אחרת לגמרי.
השורה התחתונה היא, כרגיל, שרק הפקחים יודעים, ושהבלבול הזה משרת היטב את שני הצדדים, ואף אחד מהתושבים. ולכן, אין לי איך לכוון אתכם לבאבא סולימן אלא בערך ככה - גבעתיים. גבעתיים. רמת גן לצומת אחד. גבעתיים עוד קצת. פרסה ברמת גן. גבעתיים. גבעתיים. חניה בגבעתיים. סמכו עליי, קחו חבר, ושימו חניה אחת עליה וחניה אחת עליה. לפחות זה שווה את זה.
שביל קליפות הפירורים. באבא סולימן
דוכן הג'חנון והבורקס הדי מוזר הזה מגיח מדי סוף שבוע לחלק המזרחי של רחוב כצנלסון, פותח מחסומי מתכת ומפעיל תנורים לכמה שעות בלבד. רכבת הרים של פחמימות, וסערה תעבורתית שאת השלכותיה מרגישים כלי הרכב האומללים שרצו בסך הכול לעבור בכביש ו*לא* לעצור לקנות משהו. אומללים, כבר כתבתי.
התפריט אינו תפריט, כמובן. ג'חנון עם ביצה חומה ורסק עגבניות (22 שקלים), בורקסים טריים וגדולים (32 שקלים), חברים קומפקטיים יותר, וגם הבטחות לחמין ולטבית בשישי, והפתעות בצקיות אחרות (בייגלה פריך עם גבינה מותכת שמשפיעה על כל גרגר שומשום, למשל) שמופיעות בוויטרינה המוצלת ללא הודעה מוקדמת, מודעות לחלוטין לעובדה שהן אינן צריכות היכרות רשמית כדי שיוחלקו ימינה.
בני המשפחה שמתפעלים את כל העסק הזה עושים את זה במקצוענות ושטף שהיו יכולים להיות בקלות בסיס לקורס מבוא בתואר ראשון להנדסת תעשייה וניהול. שבת בבוקר, אז ממילא כולם קצת OFF, נושאים בקושי כפכפים ותהיות שלא ייענו אלא בבצק חם, ולכן הסיפור הזה מרשים עוד יותר.
אתה עומד בתור (ותור יהיה כאן, אין מה לנסות לתזמן), ולפני שהטלפון יוצא מהכיס אתה כבר מול הזכוכית, ומול השאלות (כלומר, אלא אם כן נפלת על הבחור שלא יודע מה הוא רוצה, ולא יודע להחליט מה הוא רוצה, ומתקשר לבת הזוג שבאוטו כדי לשאול מה הוא רוצה. גם הוא סטטיסט די קבוע בהצגה הזאת). התשובה לשאלות האלה, כרגיל במקומות טובים, היא קצת מכל דבר, ואז עוד קצת. מכל דבר.
הג'חנון עצמו שחום ולוהט, מגיע מאחור בסירי מתכת כבדים ועלול להיעלם מחייך עוד לפני שתגיע הביתה. הוא רך אך לא סמרטוטי, נוכח אך לא פריך. סמרטוטים פריכים אפשר לקנות בהרבה מקומות אחרים, על הרחוב הזה והסתעפויותיו בדיוק, אז לא צריך לריב.
הבורקסים הם מהסוג של "בעבודת יד", שלא ברור איזו יד בדיוק עבדה עליהם, אבל זה פחות משנה לנוכח התוצאה הסופית - גבעת עלים בינונית בגובהה וגדולה מאוד בהיקפה, שבירה במעטפת ורכה יותר בפנים, עם מילוי גבינתי (או תרד-גבינתי, ויש גם שלל אופציות סטנדרטיות אחרות) מלוח במידה, חמצמץ-מתקתק פה ושם, ובעיקר כזה שמשכנע אותך מיד בסיומו ששום דבר רע לא יקרה לך אם תיקח עוד אחד, לאחר כך.
אלה, יחד עם חלות שבת ואותו בייגלה דק שמולא בכוונה תחילה כדי להוציא מתוכו החוצה גבינה ככל שהתבנית מאפשרת, פוקאצ'ות עבות עם תיבול מינימלי, בויוס קשיחים, פסטלים מטוגנים ממולאי תפוחי אדמה ותבניות כסופות אחרות שמסתתרות מאחור ומול עיניך, מסכנים מעט את התכנון המוקדם לארוחת בוקר קטנה של שבת, או למשטר תזונתי שאינו כולל השתוללות חסרת פרופורציות.
מצד שני, שבת ובוקר, כפכפים ותהיות, אז מה שוות התכניות אם אי אפשר להפר אותן? או כמו שניסח את זה טוב יותר באבא סולימן בכבודו ובעצמו כשפנה ללקוחה מתלבטת - "את הולכת לים? זה יחזיק לך לפחות שעתיים. את הולכת הביתה? למה לא לים?".
באבא סולימן, כצנלסון 147, גבעתיים, 054-8855681