מכירים את הרגע הזה שבו אתם מקבלים בוואטסאפ לינק מזעזע שיטלטל את כל עולמכם, שחייכם ישתנו מקצה לקצה לאחר שתצפו בו? אני קיבלתי אחד כזה לפני כשנה. אדם המכנה את עצמו "חבר" שלח לי סרטון של כוכב טיקטוק בשם גמליאל אדרי ובו, תחזיקו חזק, האיש... טועם שווארמות.
לכל הטורים של "רוזי הטועם"
במילים אחרות, בזמן שעבדכם הנאמן שופך כאן הררי מילים, מאמץ את מוחו בעודו מנסה לתאר לכם חוויה בדרך הטקסטואלית הישנה והטובה, מגיע אדם מחוצף ועושה את זה עם "שיפקה קטנה" בסרטון של 30 שניות. והרי אין גבול לחוצפה של הצעירים של ימינו.
מאז אותו סרטון מטלטל זרמה הרבה עמבה בירקון (מטאפורית כמובן. לו מה שזורם בירקון באמת היה עמבה, מצבו היה טוב בהרבה). אותו אדרי החליט לחצות את הכביש ולהפוך מצייד לניצוד. במילים אחרות - הוא פתח שווארמיה משלו, "הגלגל של שרדר", שהחלה את דרכה כפופ-אפ בשוק הכרמל ובמהרה עברה לראשון לציון.
בצל הטראומה מנוכחותו של המפגע הטיקטוקי, פכרתי את אצבעותיי בהנאה מרובה. פתאום מר אדרי נמצא בין הכוונות שלי. הגיע זמן הנקמה.
נסיעה לראשון לציון בימים אלה היא לא עניין של מה בכך, הרי אינך יודע מתי תפגוש כביש חסום. למרבה השמחה, זה לא לקח יותר מדי זמן ואפילו היה לי מזל עם חנייה ליד רחוב הרצל הסואן. ציפיתי למצוא דוכן צנוע, פופ-אפי למראה, ולהפתעתי הגעתי לשווארמייה מפוארת לכל דבר ועניין.
ניחוח ה"חדש" עדיין מורגש, אבל מה שבאמת בולט במקום הוא שלושת גלגלי השווארמה הססגוניים והייחודיים. כבר בשלב הזה הבנתי שמה שאני רואה הוא לא תפריט שגרתי.
אז שאלתי מה הסיפור. בגלגל השמאלי שווארמה כבש, בימני בשר אנטריקוט. מתבקש, לכאורה, שהגלגל הנוסף יהיה הודו, אבל לשרדר שלנו אין זמן למשחקים, הוא מבין שהודו זו שווארמה לעניים, ולכן הלך על כל הקופה: בשר אווז - יותר בוטיקי, יותר יקר (תחזיקו חזק) - 70 שקל לפיתה, 90 שקל ללאפה.
לא אתייפייף, אני מכור לבשר אף על פי שאני מודע לתהליך שעוברות החיות עד הגיען למצב של אכילה, אבל במקרה הזה לא המחיר הוא שהרתיע אותי, אלא ה"אווז", שנקשר אצלי לפיטום אכזרי במיוחד ולכן אני נמנע ממנו.
על כן, הבחירה הייתה בין האנטריקוט לכבש, וכפי שגורס הפתגם הידוע, "אם יש לך אפשרות לשווארמה מיקס, פשוט קח מנה וחצי". זה מה שעשיתי - פיתה כבש (45 שקל) וחצי מנת אנטריקוט (30 שקל).
שתי הפיתות היו מפוצצות בשר, ברמה כזאת שאת הביס הראשון אפשר לקחת רק באמצעות איסוף הנתחים הראשונים ביד. זה היה מראה מענג, ועכשיו לטעם. נתקלתי כבר בשווארמיות שטענו שהן עושות "אנטריקוט", אלא שהדמיון לאנטריקוט אמיתי היה מקרי בהחלט. הבשר הזה לא אמור לבוא בתצורה של שווארמה ולכן משהו תמיד הולך לאיבוד בתרגום. במקרה הזה, הכול היה מדויק - הוא נימוח, שומני במידה הנכונה ובאופן כללי ערב לחיך. כבר כאן התחלתי להרגיש שבע, וזה אחרי חצי פיתה, כן?
חוויית הכבש הייתה דומה. גם כאן, איכות הבשר הייתה מצוינת, ולגבי התיבול - אולי יש טיפה יותר מדי מלח, אבל לא ברמה כזאת שתאפיל על הטעם. באופן כללי, זו הייתה בליסה מענגת ומרגשת. כמו תמיד, כדי לקבל חיזוק הבאתי מנת מיקס לאישה (השווארמה של שרדר, אגב, זמינה גם במשלוחים של תן ביס). פסק הדין שלה כלל מילה אחת - "טעים!"
אז כמ"א יצא?
שרדר עומד כמעט בכל הפרמטרים של מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10). המחיר (45 שקל לפיתה, 30 לחצי מנה, 55 ללאפה) הפך, לצערי, לסטנדרט ולכן אין כל טענה או ציפייה לכך שיהיה נמוך יותר, אבל כן יש פה נימת ביקורת - כששרדר פתח הוא קיבע את המחיר על 40 שקלים, ועד מהרה העלה ל-45. תהא הסיבה אשר תהא, "מחיר ההיכרות" קפץ מהר מדי.
אשר לכמות ולאיכות - שתי המנות עומדות ביעד, גדולות ויפות כשהיחס בין הכמות למרקם והטעם טוב מאוד. הציון: 8.5.
הגעתי חדור ברגשות נקם, ונאלצתי לסגת בבושה מהתוכנית. כמו זאב הערבות שמנסה לתפוס את ביפ-ביפ בסדרת הסרטונים הקלאסית של לוני טונס, גם הפעם מצאתי את עצמי בצד המובס. פשוט אין לי כמעט שום דבר רע להגיד על המקום.
בהקשר כללי יותר, אומר שלאחר שבעשורים האחרונים קיבץ מרכז ראשון לציון מוקד של מסעדות ובתי קפה, הוא הופך למעצמה של אוכל רחוב.
לצד הרצל 2, גיליתי בו בשנים האחרונות מקומות נפלאים נוספים כמו גרל'ה ועלינא בפיתה. שרדר הוא בסך הכול עוד חולייה מבורכת בשרשרת, ונותר רק לקוות שישמור על הרמה.
הגלגל של שרדר, הרצל 65 ראשון לציון