לפני כשנה וחצי המדור הזה עלה לאוויר, ומדי פעם עולה בו ההתחבטות בשאלה "מהו אוכל רחוב"? הרי ברור ששווארמייה בכוך קטן עונה להגדרה זו, אבל לא על השווארמה לבדה ייבנה מדור (אם כי למה לא, בעצם?). מתי מותר להרחיב את הגבולות ולכלול בקטגוריה זו גם מקומות שונים באופיים וגדולים יותר?
לכל הטורים של "רוזי הטועם"
התהייה הופכת לפילוסופית במיוחד כשמדובר בהמבורגרים - אוכל רחוב לכל דבר ועניין, בארצות הברית וגם בישראל, אך כבר שנים חלק משמעותי בתפריטי מסעדות נחשבות, גם שם וגם כאן. בחלקן הוא ניצב ממש בחוד החנית. ואם כבר נגענו בלב הקולינריה של ארצות הברית, איך להתייחס למושג "דיינר"? הלא כאן מדובר בהכלאה המושלמת בין המהיר למדויק, בין עצירה אחרי מסיבה לבילוי שעומד בזכות עצמו. האם אבי אפרתי, המבקר הנהדר של וואלה! אוכל, יראה במקום כזה מסעדה?
התחבטתי ושאלתי (את עצמי, כמובן, לא אותו) והחלטתי שלא. אפרתי לא יגיע, אבל מישהו חייב לעשות את זה במקומו. כן, גם דיינרים זקוקים לביקורת, חובה להגן על זכותם המוסרית, ורק לוחם צדק אמיתי יבין זאת. ובתרגום עם פחות פאתוס: הייתי חם על "דיינר מקום של בשר" בהוד השרון, והחלטתי ששום דבר לא יעצור אותי.
כפי שניתן להסיק משמו, "דיינר" הוא שלוחה של "מקום של בשר" המיתולוגית מנווה צדק, אלא שבעוד מסעדת הדגל מתמקדת בנתחי סטייק עסיסיים לאור נרות, כאן מדובר באח הצעיר והפחות מעונב, ששם בחזית המבורגרים וסנדוויצ'ים יחד עם תפריט אומצות מצומצם.
מיקומו במתחם שרונים (למי שלא מכיר את הקניון הסבוך והמאמלל הזה עם הג'ינגל המעצבן ביקום, הוא נמצא בנקודת המפגש של כבישים 40 ו-402), מה שעוד יותר מקליל או מוזיל אותו, תלוי איך מסתכלים על זה.
נכנסתי. המקום מאוד הזכיר לי את נונו, אחד הסמלים הקולינריים החזקים של הוד השרון, עם שטח נרחב, אווירה עולצת ותפריט מגוון, במקרה הזה בשרי ולא איטלקי. אם אשב בשולחן, חשבתי לעצמי, הלא החוויה תהיה מסעדתית משהו ולשם איננו רוצים להגיע, לא ולא. תפסתי מקום על הבר. נועם, איש חביב מהשנייה הראשונה ועד האחרונה, הגיש לי את התפריט.
הייתי ממוקד, ידעתי מה אני רוצה, הרי המבורגר הוא הסיפור שלשמו באתי. דילגתי על הראשונות וקפצתי ישר ולעניין - המבורגר דיינר (76 שקל, קציצה של 200 גרם) עם פנצ'טה טלה וגבינת אמנטל, כשבצד צ'יפס (15 שקל) ושתייה. המנה הגיעה לאחר כרבע שעה, כשהיא משדרת עסיסיות ומעוררת תיאבון. הצ'יפס נראה קריספי בטירוף. הכצעקתה?
חד משמעית: כן. הקציצה הייתה מתובלת בשלמות, עם אניצי פלפל שחור שמראים נוכחות, אבל לא עושים זאת בברוטליות האופיינית לעתים לתבלין הדומיננטי. זו הייתה מנה מדויקת לעילא ולעילא שהותירה בי טעם של עוד, כי מה לעשות, 200 גרם תמיד משאירים טעם של עוד. השילוב בין הקציצה ללחמניה עם הגבינה והפנצ'טה עורר תחושות של ריגוש והנאה, וזה לפני שהתחלנו לדבר על הצ'יפס.
אכלתי המבורגרים מצוינים בחיי, כך שעל אף טעמו המשובח קשה לי לקטלג את זה של הדיינר במיקום מדויק, אם כי הוא בקלות נכנס לטופ 10. והצ'יפס, אוי הצ'יפס. שם אני בקלות יכול להגיד שמדובר באחת ממנות הצד הטובות ביותר שניסיתי בשנים האחרונות, עם איזון מושלם בין כמות השמן לקריספיות. בימים שחלפו מאז פנטזתי על הצ'יפס לא פחות משאני חולם על הבשר.
וכמו בכל פעם שבה אני סועד לבדי, המבחן האמיתי מגיע במשלוח. אשתי התלבטה אם לקחת משהו שונה ממני, אבל בעצמה בחרה במנה זהה - המבורגר דיינר עם צ'יפס בצד - ולא היה לי לב להגיד לה לשנות.
היא החליטה ברגע האחרון לנסות כפתיח את נקניקיית המרגז (42 שקל) עם כרוב כבוש וחרדל. שרד דרך של 40 דקות? ועוד איך שרד. כן, גם הצ'יפס. מאוד לא טריוויאלי. הנקניקייה, אגב, הייתה סבבה, אם כי בעוד הפריטים האחרים שמרו על חום, היא מיהרה להתקרר.
אז כמ"א יצא?
במדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות מ-1 עד 10) יש להתחשב הפעם באופי המקום. כפי שניתן לצפות ממנו, הדיינר זול יותר ממקום של בשר, אבל יקר יותר מבורגריות פשוטות.
ארוחה של קציצת 200 גרם עם צ'יפס ושתייה עלתה לי יותר מ-100 שקל. זה בהחלט לא מחיר שווה לכל כיס, אבל, כאמור, לא מדובר במזללת רחוב קלאסית אלא ביצור כלאיים ולכן יש היגיון. ועדיין, יקר זה יקר, ומכיוון שהמחיר הוא גם נגזרת של הכמות, על שני הפרמטרים הללו יורדת נקודה וחצי. האיכות, האווירה והשירות של נועם היו מושלמים. לפיכך הציון של המקום הוא 8.5.
באחד הביקורים הקודמים שלי בהוד השרון ציינתי שהיא לא נחשבת למעצמה קולינרית. חודשים חלפו מאז ואני נאלץ להכות על חטא. למעשה, במשולש שכולל גם את כפר סבא ורעננה גיליתי שהיא האטרקטיבית ביותר. סלע איתן וטעים כמו הדיינר בהחלט תורם לתחושה הזאת.
"דיינר מקום של בשר", מתחם שרונים, הרקון 2, הוד השרון