קצת למעלה משלוש שנים חלפו מאז נפתחה נונו, מסעדה איטלקית בפאתי הוד השרון. די מהר ברור היה שמדובר בהצלחה פנומנלית. להבדיל ממספיק מסעדות מקומיות, שנסקו אך התאדו, ההצלחה שם מתמשכת. כשכל השוק בירידה מבהילה, נונו, על שני חלליה הענקיים, עובדת ללא הפסקה. מבחינת מקדם האטרקטיביות, נראה שהיא הופכת בהדרגה עבור תושבי איזור חיוג 09 למה שסוהו בראשל"צ, עבור תושבי ערי גוש דן הדרומיות. להבדיל מסוהו, נונו איננה מנסה להיות אקסטרווגנטית ונוצצת. להיפך. היא משדרת פשטות. אבל בדומה לסוהו, מדובר במלאכת מחשבת יזמית.
סוהו היא רק נ.צ. אחד להשוואה. אחרים הם גרקו וגרינברג מאיזורי חן, של צביקי עשת, והבראסרי של קבוצת R2M. לכל אחד מהמקומות הללו אופי אחר וכל אחד מהם עובד לקהל יעד אחר. סוהו לראשל"צים-אשדודים, גרקו לצפון תל אביבים חובבי הכפיים וגרינברג לאלו מביניהם שאוהבים את הבראסרי באבן גבירול. זה האחרון מדבר אל תל אביבים מסוימים לצד כאלו שבאים מחוץ לעיר ורוצים קצת להרגיש אותה, וגם להתכתב עם פריז. אבל לכולם יש מכנה משותף ברור: נראה כאילו היזמים הכי אינטליגנטים בסביבה בנו את האלגוריתם הכי מדויק לקבוצת האוכלוסייה אליה כל המקומות הללו מיועדים. כולם מגלגלים מחזורי ענק.
עם כל ההבדלים ביניהם, יש די.אן.איי ברור אחד שהמקומות הללו חולקים: העלאתה של האריזה לדרגת חשיבות עליונה, קרי: קודם כל החוויה אחר כך האוכל. בכולם הדגש החזק הוא על קומוניקטיביות: של האווירה, שתתאים לכו-לם; של התפריט, שיתאים לכו-לם; ושל השירות, שלא תהיה בו שמץ התנשאות ויידע לספק את ההנאה הרלוונטית לסוג הקהל הפוקד את המקום. איכויות האוכל עצמו? גם באלו לא מחפפים, אבל היי, ממתי במסעדות לקהל רחב צריכים להשקיע בבידול האוכל ובדקויות? להיפך, בימינו אלו אפיונים שרק מבריחים אנשים. רק ככה בונים בישראל מסעדה גדולה ומצליחה, להבדיל מכזו שזוכה למלוא ההערכה אבל נסגרת, לא לפני שתותיר את בעליה עם בור עמוק ומכאיב בחשבון הבנק וחובות שמחזירים במשך שנים.
לכל הטורים של אבי אפרתי
שיראטויה: כמה מרענן לפגוש מסעדה אחרת
דוד ויוסף: פני הגסטרונומיה כפני האומה
כמובן שיש עוד מקומות שנבנו לאורה של הגנריות הישראלית הזו אבל לא כולם כה מצליחים כמו אלו הנזכרים ממעל. לנונו, הצעירה מכולן, יש בהחלט מקום במועדון. יצאנו לשם בשבוע שעבר, לבחון את איכויותיה של אחת המסעדות המצליחות ביותר בישראל, כשלוש שנים מפתיחתה.
הגענו בהרכב משפחתי. נונו, עם התפריט מבוסס התנור, המלא בפסטות ופיצות, הרי נולדה (בין השאר) לפורמט הזה. שישי בערב המוקדם, עוד לפני שעת ההסתערות ההמונית, ונונו העצומה כבר עמוסה מאד. מביקורנו כאן כשהמסעדה נפתחה, זכורה לנו פיצה מצוינת ולכן הלכנו לפתיחה על פיצה עגבניות מדורה (58 שקלים) בצירוף סלט אופירי (52 שקלים).
הפיצה, שבנוסף לרוטב עגבניות ומוצרלה הברורים מאליהם כללה גם עגבניות מיובשות, שום קונפי, פטה, פרמזן, אורגנו ופלפל חריף, אכן הייתה מצוינת. בצק נוטה לקוטב הדק, אם כי לא לגמרי דקיק, טעים מאד, וטופינג שחיבר טוב את כל הטעמים. רוטב העגבניות היה טוב, העגבניות המיובשות היו מהסוג שניכר שהוכן ללא קיצורי דרך, קונפי השום היה מוצלח והחבילה כולה היטיבה לעבוד.
הסלט, על בסיס לבבות חסה רומית וחסה סלנובה, זוקיני, פולנטה פריכה, תירס קלוי וגבינת מנצ'גו, ברוטב שמן זית- לימון פרמזן, היה סטנדרטי לחלוטין. להבדיל מבפיצה, שבה ניכרה איכויות פרטי הבסיס, כאן הם היו סבירים ותו לא. רוטב בטעמים מודגשים מידי, ללא שמץ עידון, הציף את הסלט בהרבה יותר נוזלים מן המתבקש.
לב התפריט, כאמור, נשען על פיצות ופסטות. בנוסף אליהם יש תפריט עיקריות שאינן מבוססות פחמימה, המגיעות מתנור העצים. הזמנו שתי פסטות: לינגוויני נפוליטנה (56 שקלים) ופפרדלה ראגו עגל (68 שקלים); ולצדן עוף מדורה (68 שקלים) וקדירת בקר (87 שקלים).
מנת הנפוליטנה, הפשוטה מכולן, הייתה טובה מאד. כולה פסטה עגבניות אבל בדיוק כמו בפיצה כל הפשוט-פשוט ישב בדיוק במקום, היה טעים ממש וסיפק הנאה משמחת מהסוג הבסיסי. הראגו במנת הפפרדלה היה בסדר ותו לא. חסר בו משהו מהאופי העמוק והמגובש של ראגו במיטבו, שהוכן לפי כל הכללים, וגם קיבל את סיבוב התיבול הנכון, זה שמוסיף את מידת החדות. לא מנה רעה אבל גם לא מנצחת.
במנת עוף המדורה היו שני כרעיים גדולים, עם שני תפוחי אדמה מתנור העצים, רוטב לאבנה ורוטב שום-לימון. זו אולי המנה הפשוטה בתפריט, שיועדה לספק חלק מליטרת החלבון של הארוחה. שני הכרעיים לא התייבשו כלל ואף היו עסיסיים. לא שהמרינדה החדירה שם טעמים מעניינים או מאד אטרקטיביים, אבל על תקן עוף בגריל, עמדה המנה הזו עמדה ביעדיה.
בקדירת הבקר היה תבשיל סביר באיכויותיו. הייתה רכות ראויה בקוביות הבשר הגדולות, גם אם ניתן היה לגבש ולחבר עוד קצת את הרוטב, כדי לספק טעמי עומק רבים יותר. מנה 'בסדר'.
חלקנו קסטה הפוכה (43 שקלים) קינוח על בסיס שני כדורי ענק של גלידת מסקרפונה שמכינים במקום, שביניהן טוויל וסביבם תערובת של שברי עוגיות באטר סקוץ', חמוציות, צימוקים וקקאו, עם זילוף קרמל טופי מעל. תערובת שברי העוגיות-חמוציות-צימוקים הייתה כיפית. הטוויל טוב מאד. הגלידה עצמה 'בסדר גמור', גם אם לא מצוינת.
קמנו מפוצצים. עוד פרמטר ב-די.אן.איי של להיטי ההסעדה הגנריים בישראל הוא הנדיבות. המנות בנונו גדולות ממש. תוסיפו לזה את העובדה שאוכלים כאן בעיקר פחמימות כדי להבין מדוע אנשים קמים עם תחושה שאכלו המון. העובדה שהתמחור סביר מאד, הופכת את ההמון הזה למשהו שגם לא עולה יותר מידי.
נונו איננה מסעדת שף. היא אתר הסעדה להמוני תושבי השרון. כששני חלליה הגדולים עמוסים, וזה קורה בחלקים רבים מהזמן, יושבים שם המון אנשים, למעלה מ-250 להערכתי. החלל המרכזי מודרני, נאה ונעים. שם עדיף לשבת. החלל השני, המתפקד בחורף כסוג של "סגירת חצר", אטרקטיבי פחות לטעמי. הוא יכול להזכיר חדר אוכל קיבוצי.
השירות קשוב ויעיל ובעבור 432 שקלים לארבעה (לפני שתייה ושירות) לא רק שקמנו שבעים, אפילו לקחנו שתי קופסאות עם למעלה משליש משתי מנות הפסטה בקופסאות. לנונו לא הולכים לאכול אנין. אם לשפוט על סמך הארוחה המתוארת בביקורת זו, צריך ללכת לשם כדי לפרק כמה פיצות עם בירה, כנראה הצטיינותו האמיתית של המקום, או כדי לנסות לתפוס פסטה נחמדה. השאר סביר קולינרית, גם אם לא מזהיר; אבל עם מקדם ה-Value for money שהמקום מספק אי אפשר ולא צריך להתווכח. ישראליאנה, הוד השרון סטייל.
נונו. ז'בוטינסקי 2, הוד השרון. 09-835-3600. לא כשר
חשבון בבקשה
