פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אלנה: סולידיות זאת לא מילה גסה

      מסעדת אלנה מוצלחת במיתוגה הנוכחי בדיוק כמו שהייתה בגלגולה הקודם כבראסרי דה נורמן. הרבה יותר טעים כאן מברוב המסעדות בתל אביב, רק חבל שהמקום של ברק אהרוני עסוק כל כך בלהתכחש לאופי הקלאסי והסולידי שלו

      סטייק כרובית במסעדת אלנה (יח"צ , דייויד לופטוס)
      כרובית במסעדת אלנה (צילום: דייויד לופטוס)

      דה נורמן הוא מלון הבוטיק היוקרתי והמפונפן ביותר בתל אביב. כמקובל במקומות בסדר הגודל הזה פעלו בו מפתיחתו שתי מסעדות: דיינינגס, היפנית היוקרתית, בקומת הגג ודה נורמן – בראסרי, בקומת הכניסה. על המטבח בבראסרי היה אחראי מתחילת הדרך השף ברק אהרוני. הוגש שם אוכל מהוגן וסולידי, בהתאם לקהל אליו פנה המקום: מבוסס, לא צעיר, לא מקומי בחלקו. אהרוני, שף שיודע לעבוד, העמיד מטבח ראוי בהחלט. רק לפני כחצי שנה נהנינו שם מארוחת ערב מוצלחת, באווירה מהוגנת.

      לפני מספר שבועות נתבשרנו על שינוי בבראסרי דה נורמן. דובר על הפיכת האוכל, כמו גם המקום עצמו, לקליל ונגיש יותר. אפילו הוחלט על שינוי שם למקום, הנקרא מעתה אלנה. כמו שהבנו מזמן, אוכל טוב לבדו אינו הגורם הבלעדי להצלחה של מסעדה. דה נורמן הייתה אולי איכותית אבל זכתה איכשהו למיצוב שקצת מנתק אותה מההווייה התל אביבית ולא נתפסה כחלק מהתמונה הקבוצתית. את הנתון הזה, כך נראה, החליטו אנשי דה נורמן לשנות. אפשר להבין אותם. יצאנו לשם בשבוע שעבר, מספר שבועות לאחר ההשקה מחדש של המסעדה, ללמוד ולאפיין את השינוי.

      אלנה של אמצע השבוע הייתה מלאה למדי בקהל מבוגר יחסית, עם לא מעט תיירים. קצת הופתענו לגלות את הגברת ללא שינוי של ממש באדרת. אותו חלל בדיוק רק עם תאורה אפלולית בהשוואה לאור הבוהק של לפני חצי שנה. נוספה אמנם גם מוזיקה שהחדירה, בזהירות יחסית, מימד עדכני יותר. האם זה באמת הרגיש אחרת, כמו מקום שנעשה קליל ואכן יצליח לתקשר בהצלחה רבה יותר עם הקהל המקומי? מסופקתני. עדיין מהוגן שם ומתבקש לנסות להבין מדוע מנסים קברניטי המקום להצניע את זה. מה רע במהוגנות?

      לכל הטורים של אבי אפרתי
      דוד ויוסף: פני הגסטרונומיה כפני האומה
      סקון נקון: מסעדה תאילנדית לכל המשפחה

      כרוב ממולא באלנה (יח"צ , דייויד לופטוס)
      כרוב ממולא במסעדת אלנה (צילום: דייויד לופטוס)

      תפריט האוכל כן עבר שינוי. הוא קלאסי פחות, ים תיכוני יותר ובהחלט מרגיש קליל ועדכני יותר בהשוואה לאוכל של הגלגול הקודם. יש כמה מנות יקרות יחסית אבל הן כמעט מוצנעות בתפריט. רוב האוכל מתומחר סביר, ובהחלט לא יקר. הערכנו שיהיה טעים. אני לא חושב שאכלתי אי פעם לא טעים אצל ברק אהרוני, איש מקצוע רצוני ויסודי שאינו מחפש את אור הזרקורים. רוב הזמן היה אכן טוב, לפרקים גם טוב מאד ואף מצוין. נהנינו.

      מקטגוריית "חי וירוק", שהצליחה לפתות אפילו קרניבורים כמונו, הלכנו על שתי ראשונות: סטייק כרובית בגחלים (42 שקלים) וכרוב ממולא (48 שקלים) ולא הצטערנו. פרחי הכרובית נצרבו למצב צבירה מדויק בגחלים וקיבלו עוד מכת חריכה נעימה. קרם עשבים ירוקים עם נימה חמצמצה מעודנת, שקצת התכתב עם צ'אטני הודי, וגבינת עשירה במליחות עדינה, חברו למנת ירקות טעימה ולא בנאלית כלל. במנת הכרוב היו שלושה עלים במילוי טעים מאד, שנחו על לאבנה, עם צימוקים שחורים מעל. היה בהם עושר ועומק טעמים ראוי עד מאד.

      זו הייתה פתיחה צמחונית טובה ממש שלאחריה בחרנו מנת ביניים צמחונית אף היא: טורטליני במילוי חצילים שרופים, ריקוטה ופרמזן בחמאת אורגנו מיובש (62 למנה קטנה, 78 לגדולה). זו הייתה מנת הפסטה היותר טובה שטעמתי בתל אביב מזה זמן רב. בצק נהדר, עם ריקוטה בתוכו, ומגע שריפה עדין בחצילים, שהועשר בגבינות טובות. חמאה עטפה הכול בטעמי אורגנו ברורים מאד. מצוין.

      עוף במסעדת אלנה (יח"צ , סיון אסקיו)
      עוף במסעדת אלנה (צילום: סיון אסקיו)

      המשכנו עם קלמרי (68 שקלים) ועופיון אורגני (86 שקלים). בקלמרי היו גם עגבניות צלויות, עשבים ורוטב טרטר. זו הייתה מעין מנת ביניים בגודלה שהייתה עשויה ללא דופי ושכנעה בטעמיה אבל השתייכה יותר לצד התקין של הסקאלה ופחות לזה המגניב. שום טענה חלילה אבל במנות הקודמות היה איזה ברק שכאן נכח פחות. גם מנת העופיון, הצלוי עם מרווה, צ'ילי, גרידת לימון וסוכר דקלים, הייתה מאותו ז'אנר. כאן מה שבלט הוא חומר הגלם עצמו. טרם טעמנו עוף ישראלי, אורגני או לא, מצוין ממש. העופיון הנוכחי אמנם היה מצמרת המצאי המקומי אבל מצוין ממש – לא; בעיקר כי זה-מה-יש כשמדובר בעוף בארץ הבחירה. אהרוני עשה אתו את המיטב והוא לא היה רע בכלל אבל בצוותא עם הקלמרי ובהשוואה למנות הפתיחה נראה שאפשר לדבר על תנופה שקצת נעצרה בעיקריות. חלקנו ברד פודינג (48 שקלים) לקינוח. בוורסיה של אהרוני מדובר במעין בריוש עם קרם וניל, שהיה עשיר מאד, לא מתוק מידי וטוב.

      למרות פער מסוים בין הראשונות להמשך, זו הייתה ארוחה מוצלחת בהחלט, טובה שבעת מונים מהרף המקובל בתל אביב של ימינו. גם התמחור – 354 שקלים לפני שתיה ושירות, סביר בהחלט.

      ברד פודינג של דה נורמן (יח"צ , אנטולי מיכאלו)
      ברד פודינג במסעדת אלנה (צילום: אנטולי מיכאלו)

      אהבנו את המקום בוורסיית הבראסרי הקודמת שלו; אנחנו בעדו גם עכשיו, במיתוגו החדש. באמת שהרבה יותר טעים כאן מברוב המסעדות בעיר; אלא שאם מישהו בדה נורמן חושב שהקונספט החדש יחבר אל המקום קהל שעד היום לא הגיע, נדמה לי שהוא טועה. קצת חבל שמקום עם DNA ברור ואופי של ממש עסוק כל כך בהתכחשות אליו. תרצו, הנה עוד ביטוי מעציב לזוועה העוברת על תחום המסעדנות בזמן האחרון, כחלק ממה שמתרחש בתרבות הישראלית ובמדינה בכלל: סולידיות, גם אם איכותית לעילא, הפכה להיות משהו שמפחדים ממנו, מנסים להתכחש לו.

      כולי תקווה שאלנה החדשה תתפוס את מקומה בתמונה הקבוצתית. מגיע לה.


      אלנה. נחמני 23-25, תל אביב. 03-5435555. לא כשר