פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בראסרי: הקהל הוא השופט הטוב ביותר?

      לאבי אפרתי יש סימפטיה לבראסרי, אבל גם בביקור הנוכחי היה פער משמעותי בין רמת האוכל לבין האווירה והשירות. בבראסרי כמו בבראסרי, ממשיכים בגישת ה"סוס מנצח לא מחליפים"

      מנות לביקורת במסעדת בראסרי (דרור עינב)
      מלוח בהגזמה. גרבדלקס (צילום: דרור עינב)

      קשה להפריז כשבאים לתאר את האווירה בבראסרי. בחוץ זה אמנם לגמרי רחוב אבן גבירול אבל כשהדלת נסגרת ונכנסים לחלל הפנימי המציאות משתנה לה באחת. לא עוד היזע התל אביבי המוכר, קונקרטי ומטאפורי; כאן באים לבילוי. פריז? לא בטוח. בראסרי הומה בכרך בעולם, שמיטיב להתכתב עם בירת הטריקולור? לגמרי.

      כמו במסעדות מז'אנר בראסרי בכל מקום, אינטימיות חרישית איננה שם המשחק כאן. גם לא מגע אנינות ועידון בבניית האווירה. יש רעש, המלצרים מתרוצצים, עמוסי מגשים, והעיצוב מיטיב לענות על כל הקודים הנהוגים בז'אנר. הריהוט המתיישן מעט אף משווה לכל העסק גוון של מקום צרפתי עם היסטוריה.

      אם מוסיפים לכך את השירות, המוצלח במיוחד, שכולו יעילות, נעימות ואוריינטציה מוכוונת סועד, מקבלים מקום שארוז במצוינות יתרה. אין כמו אנשי R2M, בעלי הבראסרי (שבבעלותם גם הקופי בר, הוטל מונטיפיורי והדליקטסן) בהגשת חבילה נגישה, קומוניקטיבית, נעימה וידידותית למשתמש. מכל קבוצות המסעדנים המקצועיות הפועלות כאן, אין להם, כמדומני, מתחרים בבניית קונספט, הנגשתו ושימורו לאורך זמן.

      כשם שהאריזה מהודקת ומוקפדת בבראסרי עד אחרון הפרטים, האוכל מוקפד ומהודק פחות. הוא בנוי כך שכולם ימצאו מה לאכול בו; רק שרמת ההקפדה בבישול שם הייתה לאורך השנים מדוקדקת קצת פחות. כמי שמצליח לסמפט את המקום לאורך שנים למרות האוכל המוגש בו ולא בזכותו, החלטתי לקפוץ לבראסרי שוב בשבוע שעבר, לגלות אולי בכל זאת החל האוכל שם ליישר קו עם האריזה.

      מנות לביקורת במסעדת בראסרי (דרור עינב)
      סביר. המבורגר (צילום: דרור עינב)

      הגענו ברביעייה בערב אמצע שבוע עמוס, כמו תמיד בבראסרי, מהמסעדות העסוקות בישראל זה שנים. מצאנו המולה שמחה ואווירת בילוי וכייף כתמיד והתחלנו להזמין: גרבדלקס על בליני (44 שקלים), הרינג כבוש על סלט תפוחי אדמה (39 שקלים), ניסואז עם טונה (56 שקלים) וסלט אנדיב (52 שקלים).

      הגרבדלקס היה מלוח ברמות מוגזמות והבליני המתקתק עליו ישב חרוך לכדי שריפה. בניסואז היו אוסף חומרי גלם מהבנאליים שניתן לדמיין: השעועית ירוקה הייתה סתמית ועשויה מידי, איכות העגבניות לא הרקיעה, בלשון המעטה; הטונה מקופסה נראתה עייפה וכך הלאה. גם הרוטב הבסיסי לא עורבב ביד מוקפדת.

      סלט האנדיב, עם רוקפור, אגוזים ואגסים בקרמל, הזכיר את הניסואז. לא אסון טבע אבל גם שום דבר שחושף איכויות גלם נדירות בירקות או רוטב שווה. ההרינג הכבוש, על סלט תפוחי אדמה, היה סביר.

      אז, איך לומר זאת בעדינות, אלו לא היו ראשונות נורא טובות. אם לדייק, הן הרגישו כמו אוכל בבית קפה לא נורא מושקע. לא מה שאתה מצפה במסעדה תל אביבית ראויה ועמוסה. עם זאת, באופן לא בלתי מפתיע, כמעט ולא שמנו לב לכל זה. למה? כי היה לנו כייף. המקום צהל, המלצרית הייתה קשובה ומקסימ, נהנינו איש מחברת רעהו. בשביל זה הרי יוצאים, לא? אז זהו שכן, אבל, אם מישהו שכח, התיישבנו בבראסרי ולא בלנדוור הסמוך.

      להבדיל מהקופי בר והוטל מונטיפיורי, שם נוטים להתאמץ על האוכל, בבראסרי, כבר שנים, אנחנו מקבלים אוכל שכל עניינו לא להפריע לאווירה; לא לקלקל לה. השאלה הרלוונטית בהקשר זה היא היכן ממקמים את הרף. מי שאוכל לא באמת מעניין אותו (להלן, כנראה, הרוב המכריע מבין באי המקום, שמגיעים קודם כל כדי לבלות), לא יתרגש מידי מכל זה. סביר שכלל לא ישים לב. מי שקולינריה משמעותית לו יותר, קשה יותר להתעלם מן הדיסוננס.

      מנות לביקורת במסעדת בראסרי (דרור עינב)
      ככה לא בונים טרטר (צילום: דרור עינב)

      עברנו לעקיריות: קורדון בלו (79 שקלים), המבורגר אמריקאי, 220 גרם (62 שקלים) ופעמיים טרטר פילה בקר (98 שקלים). הטרטרים, במינון נאה בהחלט, הגיעו מבשר סביר אבל לא ממש עילאי. טעימה אחת מהם חשפה מינוני פלפל שחור גרוס קיצוניים. זה בסדר שטרטר בקר ינשוך קצת. אף אחד לא מת מקצת חריף בטרטר שלו. אבל כאן מדובר היה במינון חריג לכל דבר ועניין, שחזר בשתי המנות, קרי: לא מדובר במקרה. ארבעה סועדים שלחו מזלג לצלחות הטרטר והקונצנזוס היה חד משמעי. זה לא בלתי אכיל אבל ככה לא בונים טרטר.

      ההמבורגר היה סטנדרטי לחלוטין, ללא עדות לאיכויות בשר מרקיעות שחקים והקורדון בלו, בוורסיה מתפקעת מגבינה מותכת, היה סביר מסוגו. עוד סבב לא נורא מוצלח היה מאחורינו אבל היי, אנחנו בבראסרי. נעים כאן וכיף לנו, למה להשבית שמחות?

      מנות לביקורת במסעדת בראסרי (דרור עינב)
      סתמי לחלוטין. קרם ברולה (צילום: דרור עינב)

      חלקנו קרם ברולה (38 שקלים) סתמי לחלוטין וקרפ סוזט (38 שקלים) מביך באיכויותיו, שהרגיש כפליט מחלקים הלא ממש מעוררי געגוע בסבנטיז. השארנו 604 שקלים. לא הרבה על ארוחה לארבעה רעבים שאכלו, שבעו, לא בדיוק התפעלו מהאוכל אבל גם לא בדיוק עשו מזה עניין גדול. בבראסרי כמו בבראסרי.

      קשה להניח שמשהו ישתנה בבראסרי, מכל הסיבות הברורות, המנוסחות בקלישאות המוכרות: הקהל הוא השופט הטוב ביותר; סוס מנצח לא מחליפים; אצלנו עושים אוכל לסועדים, לא למבקרים. כמי שממשיך לרכוש סימפטיה לבראסרי למרות עוד ארוחה בינונית ומטה-מטה, אשמח אם אפשר יהיה פעם לאכול שם אוכל מחופף קצת פחות; כזה שמצמצם, לפחות מעט, את הפער המובנה בין האריזה לתוכן.


      בראסרי. אבן גבירול 70, תל אביב. 03-6967111. לא כשר

      לכל הטורים של אבי אפרתי

      בראסרי (עיבוד תמונה)