על מקום מפעלות בני הזוג מתי ורותי ברודו בתחום ההסעדה בתל אביב אין חולק. מדובר במסעדנים מליגת העל, שיודעים דבר או שניים על מלאכת ההעמדה של מסעדה חדשה. קופי בר, הוטל מונטיפיורי, הבראסרי, הבייקרי ורוטשילד 12 נמנים עם המקומות שמריצים השניים. כולם הצלחות אדירות בקנה מידה מקומי. לא יהיה זה מוגזם לקבוע כי מדובר בתרנגולת מטאפורית המטילה ביצי זהב בכל אשר תפנה.
מגע הזהב של מסעדות ברודו טמון ביכולת לעצב אווירה, חוויית בילוי שלמה. בזה הם אלופים. כיף גדול ואמיתי לשבת בכל המקומות שלהם. הקופי בר הוא ביסטרו אורבני עכשווי, הוטל מונטפיורי מרגיש כמו מסעדה קולוניאלית דקדנטית למחצה, שכמו נלקחה מתוך "קזבלנקה" או קלאסיקות קולנועיות אחרות. הבראסרי הוא בראסרי פריזאי אמיתי. ככה בדיוק זה מרגיש שם, בעיר האורות, כשיושבים במקום כזה.
לעומת חוויית הבילוי במפעלות ברודו, הקרובה למושלמת, האוכל אצלם מעולם לא התיימר ליצירתיות יוצאת דופן. במיטבו, הוא עשוי בהקפדה וטעים. חידושים? המצאות? קולינריה גבוהה? את זה הם משאירים לאחרים. זו, כמובן, תפיסה יותר מלגיטימית. לא בכל מקום חייבים לספק פליק פלאקים יצירתיים והסצינה זקוקה למקומות שמספקים את אותם הדברים אבל מוקפד.
הארוחה הנוכחית התקיימה בבראסרי, ביצת הזהב היותר גדולה של התרנגולת ושל סצינת המסעדות התל אביבית והישראלית כולה. בכל שעה שלא עוברים בבראסרי, הפתוח 24/7, מוצאים אותו כורע, שלא לומר קורס ומתפקע, תחת עומס הסועדים בו. צפוף והומה שם בטירוף. נכנסים מהרחוב ותוך שניות שוקעים לאווירה שכולה אסקפיזם צרוף, כזה שמנתק אותך לגמרי מהמולת הרחוב ותלאות היומיום. אפילו גל החקיקה האנטי דמוקרטי, שעוכר מאוד את שלוותנו בכל רגע נתון בימים האחרונים, נאלצו להמתין כשאכלנו שם, בשבוע שעבר. יושבים בבראסרי, על ענן פרנקופילי-תל אביבי, ואיזה כיף שכך.
כמה חבל שהאוכל בבראסרי לא מצליח ליישר קו עם חוויית הבילוי בו. בקופי בר, הראשונה במסעדות ברודו, מוקפד למדי. בהוטל מונטיפיורי מוקפד ממש. בבראסרי, כך הצטערנו לגלות, בלתי מוקפד בעליל. הגענו אחה"צ, מורעבים. נענינו לדיל הצהריים, המאפשר במחיר העיקרית, מנת פתיחה זערורית ושתייה קלה. מניסיון ידענו שכשרעבים ממש זה לא באמת מספיק ותגברנו את שתי דגימות הפתיחה ברביולי במילוי סרטנים עם עגבניות קלויות ואספרגוס (54 שקלים).
הגיעו הראשונות: קרפצ'יו תפוח עם גבינה כחולה ואגוזים; הרינג כבוש על סלט תפוחי אדמה, בצל ושמן זית; ומנת הרביולי. צלוחיות הפתיחה היו החלק היותר מוצלח בארוחה. אחריהן הגיעו בעיקר נפילות. ההרינג הגיע במינונים זערוריים אמנם, בטח לא כמנה ראשונה, אבל היה טוב באמת.
ב"קרפצ'יו" התפוח היו כמה פיסות דקיקות עד מאד של תפוח, בנגיעה חמצמצה, עם גבינה ואגוזים. שום דבר יוצא דופן, אך ללא עוולות. הרביולי, לעומתם, ביאסו. שלושה כיסנים מבצק בעייתי מאוד, שמלית הסרטנים שבתוכם נחנקת מרוטב המדיף כולו אגרסיביות וגסות, עם עגבניות קלויות שעדינות מהן כבר טעמתי. זו הייתה אנטיתזה של ממש לעדינות המתבקשת, כשנוגעים ברביולי סרטנים.
עברנו לעיקריות: סטייק אנטרקוט קצוץ עם פורטובלו וטימין (89) ומולים ברוטב לימון, שמן זית וכוסברה (96). אם במנת רביולי הסרטנים דיברנו על גסות טעמים, באו העיקריות והעלו אותה בחזקה נוספת. מצד אחד העמיס רוטב הפורטובלו-טימין של האנטרקוט מליחות מבהילה. מצד שני, במנת המולים, עכרה חמיצות נוראית את החיך. התוצאה: אפטר טייסט צרבתי, בלתי נעים בעליל, שנותר בחיך לאחר שתי המנות הללו. ואיך היו החלבונים? לא משהו. המולים, במינונים שיכולים היו להיות נדיבים מעט יותר, היו בינוניים ומטה-מטה. הבשר, בקציצה גדולה (250 גרם) על טהרת האנטריקוט, היה סתם.
ככה ממש, אבל ממש-ממש, לא צריך להיראות האוכל במסעדה שהיא מהמצליחות בישראל. התחושה הייתה שמדובר במנות המגיעות מפס ייצור המוני אשר רחוק מלהיות ראוי; שהמפעל לא עומד בעומס והסטנדרטים נפגעים.
למרבה הצער כמו במספיק מקומות הרוכבים על לוקיישן או תפאורה ומצליחים להפליא, כשאומת תל אביב מסוממת קצת מהאווירה, מהבאזז, ומחוויה של אסקפיזם מתוק, היא לא ממש נוטה להתעמק במתרחש בצלחת.
קינחנו בטארט טאטין (34) המגיע מהבייקרי, שמספק מתוקים לכל מסעדות הקבוצה. הוא היה אנטיתזה גמורה לאוכל עד כה: מוקפד מאוד, מעודן, טוב באמת. חבל ששאר האוכל רחוק מליישר איתו קו. יצאנו מתוסכלים, שלא על מנת לשוב בקרוב, אלא אם כן אכן יתחולל שם שינוי מהותי. כאמור, נראה כי במקרה של הבראסרי די באווירה ובבאזז כדי להסוות את ערוות האוכל הבלתי מוקפד. אם להסתמך על הארוחה הזו, הבראסרי מתגלה כשלוחה היותר מוזנחת של מקצועני ברודו וחבל. טוב יעשו קברניטי הקבוצה אם יפעלו לשידוד מערכות כללי שם. ויפה שעה אחת קודם.
בראסרי. רחוב אבן גבירול 70, 03-6997111
לכל הביקורות של אבי אפרתי
חשבון
