ישנם אמנים שהם חלק מפס הקול המובן מאליו של חיינו. אוהבים אותם יותר? פחות? לא כל כך משנה. הם שם כי ככה זה וקצת קשה לחשוב על המציאות בלעדיהם. קחו את שלמה ארצי לדוגמה. ישנן גם כמה מסעדות כאלו. קופי בר היא הראשונה שבהן. זה מקום שלפעמים נדמה כאילו מישהו אסף את כל האיזמים אליהם מתחבר קהל הסועדים הישראלי, קיבץ יחדיו, התיך והוסיף פקודת מרכוז שכזו; שייצא האמצע של האמצע. קופי בר היא בעצם השלמה ארצי של עולם המסעדנות הישראלי. וכמו שגם לאנשים שהיו כאן הרבה לפני שלמה ארצי, ברור שהוא היה כאן תמיד, כך גם לגבי הקופי בר.
מסעדות מסוג זה, שכבר מזמן יותר מסתם "מוסדות", צריך לבדוק לפעמים. נכון שכדי להגיע למעמד כזה, יציבות חייבת להיות נר לרגליהם. ובכל זאת, אפילו במקומות כאלו ייתכנו גלים לכאן ולשם. תפקידה המובהק של הביקורת, לפיכך, לעבור במקומות מהסוג הזה על בסיס תקופתי, לעדכן מה מתרחש במטבח שם ברגע נתון. זו היתה הסיבה לארוחת הביקורת הנוכחית בקופי בר.
הפתעות גדולות לא גילינו. קופי בר אף פעם לא הייתה בעיני מסעדה גדולה עם אוכל מעניין. היא לא הפכה לכזו גם כעת. מאידך, אוכל המיועד לכולם-כולל-כולם ועשוי לרוב היטב, כן, ובהחלט. זה מה שמצאנו גם הפעם, עם סטיות מסוימות כלפי מטה. כמה מסוימות? מיד.
הגענו בערב אמצ"ש. הופתענו מההצלחה להשיג שולחן מעכשיו לעכשיו כמעט. בהמשך הערב המסעדה התמלאה לגמרי. נעים בקופי בר והשירות מצוין. זה חלק מהותי מההצלחה שם. גם הפעם היה נעים עם שירות מצוין. התנענו עם ויטלו טונאטו (52 שקלים) ופיצה עם מוצרלה מעושנת, רוקט וזיתים (36). הפיצה הצטיינה. קופי בר מעולם לא התיימרו להיות פיצריה שאמונה על המרגריטה או הנפוליטני הטובה בשטח; אבל גם בלי יומרות, זו הייתה פיצה משובחת. בצק דק, טוב מאד; מוצרלה מוצלחת, שמגע העישון שלה החדיר שפיץ; צלייה מדויקת, חיבור חומרים ששומר על איזון. אחלה. הויטלו טונאטו - נתחי בשר עגל מבושל, חתוכים דק, עם רוטב על בסיס טונה; מנה שמוצאה בצפון איטליה - כמעט הצטיין. היה בו בשר דק, איכותי להפליא, טעים מאד; רוטב טונה טוב; קלאסי ומדויק בטעמיו. זו מנה שיכולה הייתה להיות נפלאה אלמלא הסתובבו בה צלפים מהזן הגדול והפושטי, שהחדירו חמיצות בלתי ראויה בעליל לכל ביס בו נכחו. אילו היו שם, במקומם, הצלפים הקטנים והעדינים יותר, זו הייתה מנה מצוינת מסוגה. מקום כמו הקופי בר לא יכול להרשות לעצמו לפשל בקטנות כגון אלו.
הלאה: פילה מוסר עם עגבניות צלויות ולימון כבוש (96) ושרימפס עם לבבות ארטישוק, פינו גריג'יו ואורגנו (89). מנת פילה המוסר עשתה את זה. שני פילטים גדולים ויפים, צרובים בדיוק במידה, עם משחק טעמי חמצמץ עדין מאוזנים, ששילבו עומק ונפח ברעננות. ככה בדיוק צריכה להיראות מנת פילה דג במסעדת מיינסטרים במובניה הטובים.
רוטב הפינו גריג'יו במנת השרימפס סיפק גם הוא את הסחורה. עשיר, מלא טעם, עוטף בכייף את הארטישוק והשרימפס ועם זאת פשוט וחסר יומרה. יופי. רק שהשרימפס ביאסו. נכון, קיץ עכשיו. קשה, שלא לומר בלתי אפשרי, להשיג שרימפס טובים. גם התמחור של המנה הזו 89 שקלים לא רמז שמדובר במיטב תוצרת האוקיאנוס אטלנטי, שהגיעה טריה, בטיסה מיוחדת, הבוקר. ובכל זאת, הבלאק טייגר הסתמיים הללו לא עושים הרבה כבוד לקופי בר. עדיף שיגישו שרימפס טובים יותר בתמחור גבוה יותר, מאת המנה הזו; או שלא יגישו בכלל.
טירמיסו (36) מצוין, קלאסיקה רבת שנים של המקום, וגלידה (24) לא רעה אבל גם לא מצוינת, בטעמי שוקולד ופיסטוק, סגרו את הארוחה, לצד אספרסו מאוזן וטוב. כאמור, כל האיזמים של המסעדנות הישראלית, לרוב לטוב, אבל לא רק, היו בארוחה הזאת. לקופי בר חוזרים כדי לקבל את אותו הדבר, גם אם התפריט משתנה מפעם לפעם. כי לא מנה כזו או אחרת היא שעושה שם את העניין, כשם שהתפלקויות כאלו או אחרות, נטמעות איכשהו בתחושה הכללית. ה"קופי" הוא בעצם מקום שהשלם בו גדול מסכום חלקיו. כנראה שזה, בארבע מילים, שם הקוד להצלחה הגדולה שם.
קופי בר. רחוב יד חרוצים 13, תל אביב. 03-6889696.
חשבון:
ויטלו טונאטו : 52 שקלים
פיצה: 36 שקלים
פילה מוסר עם עגבניות צלויות ולימון כבוש: 96 שקלים
שרימפס עם לבבות ארטישוק ורוטב פינו גריג'יו ואורגנו: 89 שקלים
טירמיסו: 36 שקלים
גלידה: 24 שקלים
אספרסו: 10 שקלים
סך הכל: 343 שקלים