למעלה מ-4 שנים חלפו מאז נפתח הוטל מונטיפיורי ברחוב מונטיפיורי בתל אביב. נוכחותו כאן כה מובנת מאליה, שדי קשה לתפוס שמדובר ב-4 שנים בסך הכל. כמו שאר מפעלות מתי ורותי ברודו, שאיכשהו הופכים די מהר לחלק מה-DNA של תל אביב. חשבו על הדליקטסן, למשל. זו מסעדה שנדמה שהייתה כאן כמעט תמיד. להבדיל מהאזור הקולינרי המטופח פחות בממלכת R&M, הבראסרי, הצליח הוטל מונטיפיורי לשמור בכל השנים הללו על יציבות ברורה. בכל הפעמים שביקרתי שם בשנים האחרונות, היה טוב.
הביקור הנוכחי בהוטל מונטפיורי היה במסגרת מחויבותו של המדור לבדוק עבורכם, לצד המקומות החדשים, הנכונים והנכונים פחות, גם את אלו הנהנים מפופולאריות ומלאים תמיד. לא תמיד יציב שם, במקומות הפופולאריים. כבר נתקלנו בחריגות בוטות למדי מסטיית התקן הסבירה במסעדות המייג'ור של הסצינה. לכן, חייב מדור ביקורת לתהות גם על קנקנן של מסעדות מהסוג הזה. נעים היה לגלות השבוע, שלהבדיל ממספיק מקומות נחשבים אך מזגזגים, גם בקבוצת ברודו כאמור, הוטל מונטיפיורי ממשיכה לספק את הסחורה.
הגענו מוקדם יחסית, בערב של אמצע השבוע. כמו תמיד היה מלא וגדוש. אני מת על האווירה במונטפיורי. ההתנתקות והחלפת האקלים שם היא, בעיני, מהמתוקות שיש כאן. הטרנספורמציה איננה רק במקום - כמו בבראסרי למשל, שם מרגישים פריז - אלא, נדמה, גם בזמן. יותר מכל אני מרגיש שם כמו בסרט על בר באווירה קולוניאליסטית, אי שם בצפון אפריקה של שנות ה-40. עם טובים, רעים, לוחמי חופש ויפהפיות, שתמיד תהיה להם פריז. וכאילו כדי להדגיש עוד קצת את הטאץ' הקולוניאליסטי-פרנסאווי, כולל התפריט של הוטל מונטפיורי, שבסיסו צרפתי, גם נגיעות מוייטנאם, פעם חלק מקולוניית הודו-סין הצרפתית.
במנות הפתיחה היו קונסומה רביולי כבד אווז (42 שקלים) ונאמס קטנים (42 שקלים). הקונסומה מצרפת וכמוהו מלית כבד האווז ברביולי; הנאמס היישר מהמטבח הוייטנאמי. הקונסומה היה צח וענוג. הרביולי הקטנטנים, עם כבד האווז הזעיר והמעודן בתוכם, נתנו שם את סיבוב הטעם ההוא, זה שלוקח מנה ממחוזות הקלאסיות המדויקת והראויה, אל קצת מעבר לשם. הנאמס הם כיסנים, שהמלית שלהם כמו הומצאה במיוחד עבור לוחמי סיירת החזיר של אתרי האוכל, אלו מהטוקבקים באינטרנט: היא הושתתה על בשר חזיר ושרימפס קצוצים, והייתה מדויקת וטעימה מאד. הו, תועבה נהדרת.
המשכנו: צ'יקן טיקה זוקיני וצ'ילי (72) וקדירת פירות ים קארי ירוק (96). הטיקה היה מגניב. קומבינציה מצוינת בין עוף שנותר בשרני ולא מיובש, תערובת תבלינים נשכנית ועמוקת טעמים, מגע חריכה נכון בזוקיני, ויוגורט שעטף הכל בחמצמצות עדינה, מעשירה ושוברת טעמים. וריאציה בת-דודה של הטיקה הזו רצה בהצלחה רבה בדליקטסן מאז נפתח. זו של מונטפיורי טובה אף יותר בעיני. חוץ מזה, היא אחלה פתרון כשלא רוצים בשר ממש או אוכל מן הים, מבלי להשתעמם ממנות חזה העוף המשמימות השגורות.
בקדירת פירות הים היו חומרי הגלם הסטנדרטיים במנות מסוג זה: שרימפס, קלמרי, מולים וסרטן. אנחנו עדיין בעונת המלפפונים של פירות הים, וזה ניכר במובהק, בעיקר בשרימפס. בתמחור הנקוב, אין דרך להעמיד קדירה כזו עם חומרי גלם עיליים. תל אביב איננה קנקל שבבריטאני וגם לא ברצלונה; כבר למדנו לחיות עם זה, בעיקר כי אין לנו ברירה.
בנקודה זו נכנסת לתמונה יכולתם של העושים במלאכה במטבח לחשוב. רוטב על בסיס שמן זית-שום או עגבניות, ים תיכוני שכזה, כמקובל פה בדרך כלל, רק דוחף החוצה, לפרצוף, את מגבלות חומר הגלם. למה דחוף להם להתקין דווקא רוטב כזה? למסעדנינו הפתרונים. אבל בקדירת הסי פוד שקיבלנו, נותן הטעם הדומיננטי היה הקארי הירוק, עשיר ועז טעמים. פירות הים לא היו אמנם נשא הטעמים הבלעדי של המנה, כמו חזה עוף למשל, אלא נכחו שם באופן שסיפק קונטרה משלימה מן הים לקארי. הדומיננטיות של הרוטב הכילה את מגבלת חומרי הגלם, בלי לבטל אותם לגמרי. להלכה, כולה קצת פירות ים בקארי. למעשה, מנה מדוקדקת. מישהו שם חשב.
לקינוח חלקנו טארט טאטין (36) טוב, אף אם מעט מתוק מדי לטעמנו, עם שמנת חמוצה. האספרסו, לסיום, היה חד ומדויק.
אז הצליח לנו בביקור התקופתי בהוטל מונטפיורי. טוב לדעת, שממשיך להיות שם מוקפד וטעים. טוב גם לדעת, שהקו של המקום נשמר בקפידה: לא אוכל גרנדיוזי או אקסטרווגנטי, אבל כזה שמביא סיבובונים קטנים, מתוקים ומעוררים, למנות הביסטרו-בראסרי התל אביביות המקובלות.
284 שקלים, לפני נוזלים ושירות, עלה האוכל שפורט עד כה. הרבה יותר מסביר בכל קנה מידה, בוודאי בהתחשב באיכויות. ומאחר שהוטל מונטפיורי הוא, כאמור, שלם הגדול מסך חלקי האוכל שבו, אפשר בהחלט להמשיך ולסמנו כאחד המקומות היותר שווים כאן.
הוטל מונטיפיורי. רחוב מונטיפיורי 36, תל אביב. 03-5646100. לא כשר
ביקורת על מסעדות הקבוצה R2M:
אבי אפרתי כותב על קופי בר
אבי אפרתי מבקר בבראסרי
אבי אפרתי נהנה בדליקטסן