אין דרך לפתוח טקסט העוסק במסעדת בשרים בישראל בלי מנה של נהי. אומה של קרניבורים וחובבי מנגלים אנחנו. רק שבשר טוב באמת, כזה שנוגסים בו ומתעלפים, הוא מהמחזות היותר נדירים כאן. רובם המכריע של הנתחים המוגשים במסעדות ישראל לדורותיהן תחת הכותרת 'סטייק' הם בינוניים במקרה הטוב, פחות מזה בכל השאר. בשר סביר אפשר למצוא במעט מאד מקומות. מספר המסעדות בהן תמצאו סטייק טוב באמת גם אם לא מצוין, בישראל כולה, אינו עולה על מניין אצבעות שתי הידיים.
שתי סיבות לה, לסיטואציה המתסכלת. הראשונה נעוצה באיכות הבהמות, מקומיות כמיובאות, העומדות בישראל על הפרק. האחרת, במקדם המקצוענות של העוסקים במלאכה. אפשר לומר זאת גם כך: המקצוענים המועטים בשטח הם אלו שמצליחים למזער את חסרונות חומר הגלם העומד לרשותם ולהבליט את איכויותיו. זה המקום לומר שלהבדיל מבקר, בכל הנוגע לבשר טלה וחזיר המצב כאן טוב משמעותית. רק שתשוקתו של הקרניבור המצוי היא לנתח מדמם היטב עם קצת מלח מעל; לסטייק; וזה עסק לא לגמרי פשוט בישראל.
נווה צדק מקום של בשר, סטייק האוס תל אביבי, אמור להשתייך לקבוצת העילית של הז'אנר. לא מעט פעמים אכלתי שם בעבר, אחת מהן אף סוקרה במדור זה לפני מספר שנים. ברובן ככולן היה הבשר בסדר, לא הרבה יותר; בטח פחות מהיומרה העצומה המתקיימת במקום.
הגענו למקום של בשר בשבוע שעבר עם הדחף עימו מגיעים בדרך כלל למקומות כאלו: לנעוץ שיניים טוחנות בקצת בשר טוב, ושיהיה אדום ומדמם.
ערב, לא סוף השבוע, ומקום של בשר מלאה כמעט לגמרי. מגיע התפריט. מיני מנות ראשונות לא מתחכמות כלל וסטייקים מכל הסוגים. לא הרגשנו שדחופה לנו מנת בשר לראשונה, בטח שלא פירות ים מטוגנים. הפור-פליי בדרך לדבר האמיתי צריך בעינינו להיות קצר וענייני. ספיישל סלט עגבניות שרי וגבינת המאירי (44 שקלים) עשה את העבודה. עגבניות שרי תמר מתקתקות וטובות, בשני צבעים, עם הרבה שמן זית טוב ופירורי גבינה הם בדיוק מה שהיינו זקוקים לו, לא פחות אבל גם לא יותר.
זמן בשר. אלמלא הגענו בתפקיד היינו בוודאי מסתערים יחדיו על נתח גדול על עצם. נאמנות למשימה הביאה אותי לבחור גם סטייק ללא עצם. גודלו של הפורטרהאוס (36 שקלים ל-100 גרם) ירד, לפיכך, מ-1.3 ק"ג לכל הפחות ל-450 גרם. לצידו הזמנו 300 גרם אנטריקוט (135 שקלים).
הגיעו הנתחים. בפורטרהאוס, כמו בפורטרהאוס, נתח הפילה היה גדול יותר מהסינטה. הפילה, כדרכו, היה רך וענוג. הסינטה סיבית יותר, מזמינה מאמץ לעיסה. ברור איזה משני הנתחים חביב יותר על כותב שורות אלו לו היה עליו לבחור. בכל זאת, יש משהו בשילוב בין סינטה לפילה על עצם, שיודע לספק חוויית שלם הגדול מסכום חלקיו; ביס מהעוצמה של הסינטה; שניים מהרכות של הפילה. ביחד זה מצוין. מפגש סינרגי של יין ויאנג כמעט.
איך הפורטרהאוס? בשר טוב באמת שנצרב כמו שביקשנו לדרגת מידיום רייר וקיבל מעט פלפל גרוס, חמאה מעל ומלח גרוס מאיתנו. זה היה נתח בשר טוב מאד שבוודאי שייך לשביעייה, אפילו החמישייה הפותחת של נתחים מסוגו בישראל. כך או כך, ללא ספק זהו הנתח הכי טוב שאכלנו במקום של בשר מאז נפתח המקום.
אותם הדברים אמורים גם לגבי האנטריקוט. סטייק מיושן ומשויש היטב, שנוכחות השומן בתוכו הייתה חד משמעית. עם נתחי בשר שומניים אנטריקוט או צלע טלה למשל, יש לי סוג של דילמה: למה לציית לעקרון העונג או המציאות? ובעברית: האם לאכול את השומן? פתרון הדילמה נגזר, מן הסתם, מאיכות הבשר. נאמר זאת כך: באנטריקוט של מקום של בשר אכלתי חלק לא מבוטל מהשומן. הוא היה טוב באמת.
לצד הבשרים הגיעו התוספות: חסה אייסברג ברוטב וירקות שורש אפויים. שניהם היו ענייניים, לא אנינים אבל סיפקו את הסחורה ובמינונים נדיבים.
אחרי בשר טוב לא באמת צריכים מתוק. מבחינתי, הקינוח הכי טוב לבשר הוא וויסקי. ובכל זאת, בתפקיד. בחירה בקינוחים מהז'אנר הפשוט כמו מוס שוקולד, קרמשניט ועוגת ביסקוויטים נראתה לנו מיותרת לגמרי והלכנו על מרק פירות (33 שקלים) שסיפק בדיוק את מה שהיינו זקוקים לו: חמצמצות נעימה עם נגיעת מתוק קטנה. מרק על בסיס פסיפלורה עם מיני פירות חתוכים בתוכו וסורבה מנגו, שמצידנו אפשר היה גם בלעדיו.
סגרנו ארוחה ובה שני סטייקים טובים עם ראשונה נחמדת, תוספות וקינוח חביב עם עודף מ-400 שקלים (לפני יין ושירות). זה תמחור יותר מסביר עבור בשר טוב. מקום של בשר מתמחרים באופן מאוד שפוי את הבשר שלהם ושווה בהחלט להגיע לכאן לארוחה. אחרי שנים של "בערך" ו"כמעט" כאן, יצאנו סוף סוף מסופקים, ובהחלט נחזור. ממסעדות הסטייקים הטובות בישראל.
מקום של בשר. שבזי 64, תל אביב יפו. 03-510-4020. לא כשר
