ג'מיל סנדביץ', עכו: שווארמה חלומות בתוך חלה מהחלומות, וזה עוד לפני הקבב חלומות

"רגע, אז זה גם בחלה?"

"כן"

"מה הגודל? רגיל, חלה אישית כזאת?"

"לא"

"כמו לחמניית חלה גדולה? זוגית?"

"לא בדיוק"

"אז מה? יותר גדול?"

"כן, יותר גדול, אבל אפשר לקרוא לזה זוגית אם אתה רוצה"

לכל הטורים של "אוכלים הולכים"

בשלב מסוים - וזה קורה מהר מאוד, האמת. מהר יותר ממה שהדיאלוג המצוין שלמעלה מרמז - אין ברירה אלא לעבור ולדבר בעזרת הידיים, ובתנועות הולכות ומתרחבות, ממשהו כזה [ ], למשהו כזה [
], ואז למשהו כזה [ ], בערך.

זה הגיוני, מן הסתם, ובטח עבור צרכני חלות תל-אביביות מינימליסטיות. כי למרות מה שניסו למכור לנו בשנים האחרונות בעיר, חלה צריכה להיות גדולה. גדולה מאוד אפילו. יש שיאמרו ענקית. כולם שיאמרו.

ובזמן שאני חושב על זה, בונה לבד את המתח ומכין את הקרקע לאכזבה, האנשים הטובים של ג'מיל שמים לי מול העיניים את החלה שלהם, מתחננים ככל הנראה שהאקט ישים סוף לשאלות.

אפשר לקרוא לה "זוגית" אם תרצה. בדיוק כמו שב"מלתעות" היו צריכים בסך הכול "סירה יותר גדולה".

האגדה החדשה של חמודי ברגות קמה ממש לאחרונה בעיר העתיקה של עכו, מטרים ספורים מקו המים של הנמל והדייגים, ומטרים ספורים פחות ממסעדת אלמרסא שלו.

שנים ארוכות של יזמות סדרתית, מעוף שאין לעשירית מהמסעדנים שלנו ואנרגיה שגם כורים גרעיניים מתקשים להגיע אליה בשיא פעילותם, והוא מצא אוצר ליד הבית. אותו מטבח, אותן תשתיות, אותם אנשים שהולכים לצדו בדרך, אבל חלון חדש וכניסה חדשה ודלת חדשה, נפרדת.

זה לא "חור בקיר". זה החומרים שמהם מתמלאים כל החורים בכל הקירות בכל הנשמות.

העסק קטן, והתפריט קטן בהתאם. ארבע מנות בלבד (שווארמה, שניצל, שניצל-דג וקבב) ובסך הכול שבע אופציות (פיתה, לאפה וחלה לשווארמה, חלה לשניצל ולשניצל-דג, פיתה וחלה לקבב), אז אתה מחייך לעצמך וחושב שסוף שסוף הגעת למקום ההוא שבו תוכל לנסות הכול ולכתוב על זה.

ואז, ככתוב למעלה, יוצאת החלה, והחיוך נמחק לחלוטין מהפנים, ובו-זמנית מתרחב למקסימום על אותן פנים בדיוק. כאן זה אפשרי. אגדה, כאמור.

נתחיל בשווארמה. שיפוד גבוה, בעל קוטר של מאנסטר-טראק אמריקנית, מסתובב כבר בשעת בוקר מוקדמת בקו ישיר לעיני העוברים ושבים, וגורם להם לעבור ואז לשוב, ולשוב ולשוב, לשאול ולשאול, עד שהוא מוכן.

בשר העגל מקבל השחמה חיצונית יפה, עסיסיות פנימית יפה לא פחות, ומוכנס אחר כבוד לפיתה (38 שקלים, זאת לא טעות), ללאפה (42 שקלים. שוב, זאת לא טעות) או לחלה (79 שקלים. מה נגיד חוץ מזה שיש פיתות שווארמה תל-אביביות יקרות יותר, שמציעות כרבע מהכמות ובאיכות פחותה). קצת טחינה לבנה סמיכה מלמעלה, קצת עמבה צהבהבה סמיכה עוד יותר מלמעלה, עגבניה מהצד, וזהו.

זהו באמת. לא צריך עוד כלום. חוץ מניפוץ המחשבה ששווארמה בחלה היא לא דבר. שווארמה כזאת, וחלה כזאת, זה הדבר.

שתי גירסאות השניצל מגיעות בחלה בלבד - 59 שקלים לשניצל העוף, 62 שקלים לשניצל לברק. "בדרך כלל מזמינים את זה זוגות", ניסו להסביר מעבר לדלפק. לא השתכנעתי.

מה שמגיע לשולחן הוא חלה מתצורת "משפחתית מורחבת", עבה מספיק במרכזה כדי להחליף כבישים דו-סטריים בעיר העתיקה של עכו, ועם שוליים מתחדדים ומתארכים בשפיץ בלתי נגמר.

השניצלים, בהתאמה, נערמים. טריים ונעשים עם ההזמנה, מיותר לציין כמעט, לוהטים ופריכים, עם ממרח מטבוחה אדום לוהט, חצילים שטוגנו לפני רגע, בעובי שהוא גם בשרני וגם פריך, ועם ערימה של צ'יפס בצד. ברור שהמחיר כולל צ'יפס.

הדג המטוגן מצליח להתעלות על זה איכשהו, עם קצת יותר טקסטורה וקצת יותר עכואיות, וחיבור מוצלח אפילו יותר לממרחים ולירקות. זה גם פיש אנד צ'יפס, וגם דג של שבת, וגם ארוחת דייגים, והכול בין הידיים.

כל זה, ועוד לא הגענו לקבב. ואיך נגיע? תפריט קטן, אבל כל חלה היא היא מסע, טיול צהריים בין הסמטאות וטיול שקיעה על החומות, עד שאתה מוכן לסיבוב הבא.

ובכל זאת, קבב. 38 שקלים לפיתה, 70 שקלים לחלה, ובשתיהן גאונות של סמאש, אותה טכניקה המבורגרית פופולרית שעובדת היטב, אם לא עדיף, על הקציצה הזאת. תיבול נוכח אך לא אגרסיבי, יד מיומנת מאוד על הפלאנצ'ה ועל המשקולת, ולב נדיב בין שני חצאי החלה.

התוצאה היא הרבה מאוד בשר, ורק החלקים הטעימים שלו - שחומים וכמעט מקורמלים, רכים באמצע ומעושנים בשוליים, עם קיק ועם תיבול, אבל בלי גימיקים. יש מנות של "איך לא חשבו על זה קודם". ויש את חמודי.

ג'מיל הוא האבא, שהלך לעולמו לפני כשנתיים. חמודי יודע לספר איך כל טיפול שלו היה מסתיים באותה מנת שווארמה משותפת, שקטה - ואיך הריטואל הזה הפך לטקס, הטקס לזכרון, והזכרון ל"ג'מיל".

הוא חי את העיר כמו שאף עכואי לא חי אותה, וחי את החיים כמו שרובינו לא מרשים לעצמנו, ואחראי בשנים האחרונות על הקמת כמה מהמקומות הכי טובים בישראל, ועל שימור אחת המסעדות המוצלחות שלה, אבל בסוף מרשה לעצמו לעצור מול פיתה, ומול חלה, ולחייך.

האוכל לבדו הוא המלצה גורפת לנסוע. המחיר לבדו הוא התוסף לדלק שאין בשום תחנה. שני אלה לא היו שווים הרבה בלי סיפור. ואין סיפור כמו הסיפור של חמודי.

ג'מיל סנדביץ' עכאווי, נמל הדייגים, עכו (צמוד למסעדת אלמרסא), כל יום, מ-12:00 עד חצות