שש וחצי בבוקר, ואמינם מפגיז את החלל האחורי של "צייט פור ברוט" ברמת אינטנסיביות כזאת שאתה מביע חשש של ממש למדרכות של דרך מנחם בגין, המשתקמת לאיטה (מאוד לאיטה) משנים של התעללות.
אין לו זמן למשחקים, מסתבר, ו-Let's Get Down to Business. אנשים עוברים, אנשים חולפים, אנשים תוהים, אבל המסר ברור והווליום רק עולה - "צריך משהו שיעיר את הבוקר הזה".
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
וכך, הבוקר הזה נמשך מהמיטה על ידי ראפר מדטרויט, ישתה קפה באמצע תל אביב, ויתעורר סופית עם מאפה גרמני שבדיוק סיים לעשות סטאז' ישראלי בעזרת צוות גרמני שהגיע לישראל וצוות ישראלי שהיה בגרמניה. יש בקרים קוהרנטיים יותר, ועם פחות החתמת דרכונים, נכון. רובם לא נגמרים עם שנקה.
סקרנות בריאה וקרייב. צייט פור ברוט
אינני ברלינאי, ומלכתחילה אני נוטה לזלזל מאוד בדברים "שחייבים לאכול בחו"ל" (כמו גם באינספור דברים אחרים, אבל זה לא הזמן וזאת לא בדיוק הנקודה), אבל נדמה שכאן ההייפ הצליח לא להיות בועתי, ובעיקר לעשות את שלו - סקרנות בריאה וקרייב.
"המטרה היא לעשות משהו שונה", הסבירה נעה ברויאר, האופה הראשית, "כולם אומרים שהבאנו בשורה, לא בגלל שאפיינה גרמנית לא ידועה או מוכרת, אלא בגלל שלא הייתה כזאת פה, עד עכשיו".
היא למדה מדעי בעלי החיים בכלל ועבדה גם בסטארט-אפ רלבנטי, אבל הבינה מהר מאוד שהקירות הסגורים, ובכן, סוגרים, ועשתה סוויץ' שהביא אותה תוך חמש שנים - עם עצירות ב-R2M ובמייזון קייזר, בין היתר - מהמעבדה למאפייה. "היום אני לא יכולה לדמיין את עצמי עושה שום דבר אחר", סיכמה את כל השאלות.
ברויאר קיבלה הצעה לנהל את האופרציה בתחילת השנה, ונסעה להשתלמות בברלין במרץ-אפריל, חודשים שבהם מזג האוויר בישראל מתאושש סופית מהחורף הדרסטי וחוזר לסורו הלוהט. שם, עם זאת, היא קיבלה אפס מעלות, ושלג.
"ברלין ממש כיפית כשאתה תייר ובא לבלות, אבל לי היה בעיקר קר, עד שנכנסתי לסניפים של הרשת. שם, אתה מקבל מכה נעימה של חום, ומכה נעימה עוד יותר של ריח", תיארה, "ככה שאתה מרגיש עטוף לחלוטין, מכל הבחינות".
מסיבות מובנות, קשה יהיה לשחזר את כל זה כאן, אבל העיצוב מנסה לתקשר עם אחיו הגדולים - לרשת יש 13 סניפים ברחבי גרמניה - והתבניות שיוצאות מהתנור אכן עוטפות אותך בחום. את כל השאר, לרבות שלג ואת התחושה הספציפית ההיא שאפשר לקבל רק באירופה, וביתר שאת בברלין עצמה, תיאלצו לתווך אחרת בראש.
"השיפון מאוד דומיננטי במטבח הגרמני, כי זה מה שגדל שם", הסבירה, "המסורת שונה לגמרי, וכך גם השיטות והטעם. גרמנים אוכלים לחם פעמיים ביום, והוא דחוס, כבד ומאוד מזין". זה מה שצפוי להיות גם פה, כולל בגטים שהם מאוד לא צרפתיים, כהגדרתה, אם כי היא נותנת את הבריף הזה בזמן שהיא עובדת על בצק סוף שבוע שיוציא למחרת את החלות הראשונות בהיסטוריה של הרשת, אז אין טעם לדאוג יותר מדי מפער הפחמימות, ובהחלט אפשר להירגע. ולהתנפל.
המדפים מתמלאים לאט-לאט, ואז מהר יותר ויותר, ובשעת בוקר מוקדמת ניתן למצוא עליהם לחם דגנים מלאים, קראסט דגנים, לחם תמרים ואגוזי מלך, "האוס-ברוסט" ו"שוורץ ברוט".
לצדם, יש לחמניית כוסמין וגרעיני דלעת, מקלות זיתים שהם קצת פריכים וקצת רכים, פלוטים עם הרבה שוקולד, לחמניות קשר צימוקים, לחמניות "שוקו ולחמניה" ושתי מנצחות ברורות במדגם הבלתי מייצג הזה - פרעצל וחלת פרעצל מלוחות, חמימות ומהסוג שאתה מדמיין מה למרוח בתוכן עם הבציעה, ואיכשהו נשאר אחרי כמה שניות עם שקית ריקה, ותכניות בלתי ממומשות בלבד.
כל אלה, עד השנקה (חילזון, שהוא גם קצת שבלול), עוגת השמרים המפורסמת למדי של הרשת, שעשתה עלייה מהירה. התבניות הצרות והארוכות יוצאות מהתנור בקצב אחיד, מאפשרות לוויטרינת הזכוכית להשתקם מהסתערות הבוקר, ומצליחות לעמוד בציפיות הטריות והחום של החוטפים הראשונים.
אחרי התנור, הם מקבלים טיפול ספא של שוקולד, הברשת סוכר-חלב, ועוד הפתעות, רק כדי לספק קולקציה מגוונת ומצוינת - מייפל ואגוזי מלך, תפוחי עץ וקינמון, "לעזאז-הל", שוקולד או שוקולד לבן. הבחירה קשה, והגודל מזמין חלוקה, אבל כפי שקורה פעמים רבות בסיטואציות מעין אלה, אחרי המזלג הראשון או השני אתה כבר לא תחלוק דבר, לבד ממבטי שיטנה של פרטנר נבגד.
אלו הימים הראשונים בעליל של צייט פור ברוט, והיא לומדת עברית באותו קצב שבו הלקוחות לומדים אותה. דף A4 שתלוי במאפייה יכול להעיד על כך יותר מהכול - טבלת שקילות מודפסת, ותיקונים בעט שלא הצליח להתאפק. העט עצמו, כמובן, נתלה על אחד מקיפולי הדף באופן שמרמז על תיקונים עתידים נוספים, והקונסטרוקציה כולה הוצמדה לשיש בשתי מדבקות מאולתרות. ספק אם בגרמניה יש מיצג כזה.
"אנחנו לא יודעים בעצמנו מה טוב ומה עובד, ואני בכלל לא מרגישה שהדברים *שם*", תיארה ברויאר, "אבל אני כנראה הכי קשה שיש בנושא הזה. אולי עוד שנה אני אגיד שזה טוב".
עד אז, היא מקפידה ללטף את מכונת המחמצת הענקית בכל פעם שהיא עוברת לידה, נהנית מההזדמנות, ונהנית מזה שהכול חדש, ברמה שהגעת מספריים משרדיות היא בסיס להתרגשות. "התגעגעתי לבצק, כל השאר יסתדר", חתמה.
צייט פור ברוט, דרך מנחם בגין 37, תל אביב