ארז קומרובסקי התאהב בשווארמה. הוא עומד מאחורי הדלפק המבולגן בחינניות של "עדיין לא החלטנו איפה הכי טוב לשים כל דבר", ומכין פיתה בתשומת לב שלא מאפשרת לו להרים מבט ולראות שהמקום עדיין ריק, ושהאדם היחידי שיושב בחוץ כבר אוכל אחת, כך שהשאלות עולות מעצמן.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
למי הפיתה הזאת מיועדת? האם אפשר פשוט לדרוש בעלות ולקחת? מה עושים אנשים אחרים שנכנסים לסיטואציה הזאת, שהיא מילכוד של חשקים מול פאסון, תאווה מול כבוד עצמי? ובכלל, כמה אנשי מקצוע סביבנו עדיין מפיקים הנאה כזאת מבנייה אדריכלית כמעט של דברים טעימים לתוך מעטפת בצק חמה?
הוא מסיים ומרים סוף סוף את הראש. מושיט חיוך, מושיט יד, מושיט פיתה. יש אנשים שחושבים על שאלות, ויש אותו, שהתשובות מוצאות. אני צריך לשבת.
התשובה לכל השאלות. וויסברג
הסיפור של "שווארמה וייסברג" הולך שנים ארוכות אחורה, מטייל באיטיות ברחובות תל אביב של פעם וצובע את האוויר בפילטר נוסטלגי שיותר מדי סדרות טלוויזיה עשו ממנו בסיס לפלאשבקים האלה שמזיזים את העלילה באופן מלאכותי.
ככזה, יש בו את כל האלמנטים להיות צבוע בזלזול כגימיק - ילד בן שש שמטייל עם סבו על המדרכה של רחוב טשרניחובסקי, טועם לראשונה שווארמה בפיתה מטפטפת ומבין מאוד, בלי להבין באמת, שמשהו מזה בטוח יישאר לנצח - אבל אם ציניות היא הקטע שלכם, אל תיכנסו, אל תיסחפו ואל תיהנו.
הטיול הנוסטלגי הזה התכנס לבסוף לתפריט בן שש מנות, כולן וריאציות מסוימות על אותם ימים - "סביח של שוק בצלאל" (פיתה כורכום, ביצה קשה, שלושה סוגי חציל, טחינה לבנה ועמבה, 29 שקלים), "פיתה של יעקב" (שווארמה בפיתה כורכום, טחינה-חרדל, סחוג, תפוח אדמה מתנפח וארוגולה, 48 שקלים), שווארמה בפיתה כורכום בהרכב קונבנציונלי יותר (טחינה, סחוג, בצל סומק, ירק ותפוח אדמה מתנפח, 48 שקלים), "שווארמה בלאפה של דוד יונתן" (59 שקלים), סלט שווארמה (עם עגבניות, זיתים, מלפפון, קולורבי, בצל סגול וירק, 64 שקלים) וגם "שווארמה רוזנטל בצלחת" (עם חמוצים וטחינה, סחוג ועמבה, סלט ופיתה כורכום, 69 שקלים).
"עבדנו פה", הוא מצביע על המטבח של "בלאדי שיק", מיזם המשלוחים שלו ושל חנן עזרן שנולד בקורונה ולא יכול היה להפסיק גם אחריה, "נתנו לעובדים לטעום, עשינו המון ניסיונות, עד שהגענו, וגם עכשיו אנחנו עדיין חושבים שיש מה לשפר. רצינו בהתחלה אל פסטור כזה, כמו במקסיקו, ואז צ'יקן טיקה הודי, ואני חושב שבקרוב יהיה גם סיח מעורב עם הודו ופרגיות, להקליל קצת".
בקיצור, ארז קומרובסקי התאהב בשווארמה. שנאכל משהו?
הראשונה היא "הרגילה", גילופים דקים ועסיסיים של טלה וכבש, עדינים ובלתי שתלטניים בטעמם, מתובלים במתינות ובאיפוק בפלפל שחור ובהל בלבד, ושמחים להיכנס לחופה עם כל הטוב והירוק והטרי שקומרובסקי יודע, אבל אך ורק, *ובדיוק*, עם הטוב הזה, שהוא כל מה שצריך, והוא רק מה שצריך - ירוק, והרבה ממנו, מעט בצל סגלגל, כרוב פריך וטחינה, והכול בתוך הפיתה ההיא שרבות דובר עליה, ואיכשהו לא דובר בה מספיק. בצק צהוב, פיתתי לחלוטין, אוורירי ובועתי, ועם בת-טעם קלה של כורכום. כיס של גאונות.
הפיתה השנייה עושה את אותו דבר, עם קצת יותר לחלוחית בעיניים. קודם שלו, ואז שלכם. כולה, אם תרצו, מטח כבוד לסבא, אבל בצבא שלא רוצה להילחם, ורק מעוניין להמשיך לצעוד על קיבתו. השילוב כאן דומה למדי, ומחוזק בטחינה החרדלית המעקצצת רק פה ושם, משהו שאתה לא בטוח לגביו בהתחלה, ואז בטוח מספיק כדי לדרוש בקבוקים ממנו. מלמעלה, כאילו כדי להשגיח, ננעץ הצ'יפס העגול שהוא מורשת שוק בצלאל, נפוח מאוויר חם, אבל רחוק ממשמעות הביטוי, ועם קבלות פציחות, שמנוניות רק ברמיזתן, וטעימות.
פילאטיס ביד, ובפה. הסביח של וויסברג
הסביח הוא הומאז' נוסף של קומרובסקי, הפעם לעצמו ולארבע שנות הטבעונות שלו, מגיל 17 עד גיל 21. סביח, אתה שוב אומר לעצמך, אין מה לשחק, רק לא לקלקל. בתגובה, אתה מקבל את אותה פיתה ממזרית, מתוחה לקצוותיה כאילו הייתה בשיעור פילאטיס, ומתפקעת מדברים שכל אחד מהם הוא עצירה מתודית, וביחד הם מסלול המראה.
ביצה קשה חומה, כמובן, טחינה ועמבה עם ירקות טריים, גם זה כבר די בייסיק. ואז חציל כזה וחציל כזה וחציל כזה - מטוגן וצלוי ובתוך סלט משאוויה, משולש שווה צלעות חצילי, אצילי, שהופך את הסביח הזה מסתם תערובת בפיתה למעין תבשיל חמים, סיר של ילדות.
פיתה וסביח, אתה שומע את הסביבה, מה אתה מקשקש. הסביבה הזאת עדיין לא אכלה את הפיתה הזאת והסביח הזה.
ארז קומרובסקי יושב מחוץ ל"וויסברג" ולא יודע עדיין מה בדיוק קרה כאן, מה נוצר ואיך תתפתל הדרך מתל אביב ההיא, שבה שווארמה הייתה אוכל רחוב נחות משמעותית מפלאפל, לתל אביב של היום, מרחוב טשרניחובסקי לעזריאלי שרונה.
"עשינו מגדלי בצלאל", הוא צוחק תוך שהעיניים מתרוממות גבוה לתוך הבניין הענק שמצל על וייסברג ועל בלאדי שיק, "אולי זאת הדרך, להמשיך לעבוד, לחיות את הרחוב, אבל מתחת ל-60 קומות של משרדים. לשחק, אבל בתוך המסורת של האוכל מאז. שמנו כיסאות, תלינו גרילנדות, אז זה מין שווארמה גארדן, מה רע".
הוא נכנס שוב, מרכיב כמה פיתות מאחורי הדלפק ויוצא אחרי כמה דקות כשפרקי האצבעות שלו עמוסים שאריות בצק דביק ובלילה דביקה עוד יותר. "טיגנתי עכשיו, אני מת על זה", הוא מחייך.
ארז קומרובסקי התאהב בשווארמה. אין רומנטיקה גדולה מזאת.
שווארמה וייסברג, מנחם בגין 121, מגדל עזריאלי שרונה (קומה 1, כניסה גם ממתחם שרונה), תל אביב, 072-3305730