קודם כל, הקיר הירוק. אתה נכנס למסעדת "לוקנדה", מסתכל מסביב, מרים עיניים (ומרים גם את הלסת שנשמטה קצת תוך כדי צעידה פנימה), וכל הזמן משנן לך בראש שזה בטח לא אמיתי. ירוק כזה, *בתוך* החלל, חייב להיות קצת פייק. חייב להיות מעט מלאכותי, לא?
עוד צעד, עוד מבט, פנורמה של צמחים ועשבים ועלים, ואתה מתחיל קצת לפקפק בהנחות היסוד שלך. עשו כאן יפה, כמובן, הריהוט מדבר שוטף והעיצוב מחבר את מה שהולך בחוץ (העיר העתיקה של נצרת) למה שהולך בפנים (מסעדה מודרנית שבדיוק מסיימת מייק-אובר), אבל אתה חייב לגעת בקיר הירוק הגדול שתוחם הכול מאחורה, רק בשביל לוודא.
ירוק כזה, *בתוך* החלל, מסתבר שלא חייב להיות פייק. להיפך. אמיתי. הכי אמיתי שיש. שנשב?
מסעדת לוקנדה בקומת הכניסה של מלון רמדה אוליבייה הנצרתי התחילה בכלל כבית קפה, אבל רצתה יותר. עד כאן טבעי, אם כי מורכב ומעט מסוכן.
שיפוץ ארוך, תפיסת עולם מגובשת ועבודה קשה מהרצפה ועד מעמקי הבר והמטבח הובילו לפתיחה המחודשת בחודש פברואר האחרון, והזמן שחלף מאז מיצב אותה, בפשטות, כתחנת חובה צפונית. או, אפילו עדיף - נקודת אוכל שמחייבת עצירה אם אתם באזור, אבל גם מקום שבכיף יכול להכריז על עצמו כ"כנסו לאוטו וסעו במיוחד".
חציל בטאבון שהוא הדבר האמיתי. לוקנדה
האוויר, האווירה, וגם העיצוב כמובן (של סוהייל נסייר, וואוו) מתכתבים עם מה שרמי אבו-ליל שאף אליו - הרבה מכאן, ממה שיש מול העיניים וממה שצומח מתחת לרגליים, ובהישג יד, אבל בלי להיות נטועים יותר מדי בעבר. שורשים, אבל כאלה שצומחים. מסורות, אבל כאלה שיודעות להתפתח.
התוצאה היא אוכל ערבי-מערבי, מזרחי ומודרני כאחד, עם צמחי בר שלא מניבים כעת הרצאה על ליקוטים, ותבלינים טריים שלא עושים כלום חוץ מלתבל, ועושים את זה חכם. זהו פיין דינינג, אבל ללא גינונים מתישים, ועם חיוך. כל הזמן חיוך. צריך לצאת מהמרכז, ובעיקר מתל אביב, כדי לראות אנשי צוות שבאמת נהנים מהעבודה שלהם. אחרי שיצאת, ואחרי שראית, קשה כל כך לחזור. אבל אחרי שטעמת ואחרי שאכלת, למה שתרצה לחזור בכלל?
אז מה בעצם אוכלים כאן? לחם חם, לוהט וטאבוני יוצא עם שלושה מטבלים (מחמרה, קונפי שום, שמן זית ובלסמי) ואזהרת "אל תתמלאו ממני". איתו, במה שמוגדר כראשונות אבל אולי זה בדיחה על גודל המנות במרכז, יש כרובית אפויה (עם באבא גנוש וטחינה וקרם פלפלים וקרם חציל, 68 שקלים) וקרפצ'יו עגל טרי (78 שקלים), סלט קיסר וסלט טאובלה קצוץ.
ויש גם מנת חציל מהטאבון 52 שקלים) ששמה ללעג את קלישאת החצילים והטאבונים - במרכזה הנסיך עצמו, במרקם שהוא קצת קרמי וקצת בשרני, לצדו נתח שמן של גבינת ברינזה מטוגנת, ומהצדדים כל הטוב שיש, כולל עגבניות וצנוברים, טחינה גולמית וסילאן. חגיגה, ועוד כזו שתותיר את רוב בני האנוש שבעים ומרוצים. כלומר, אם אתם לא רוצים להצחיק עוד יותר את הצוות והמטבח.
רביעיית מנות ה"ביניים" (שוב, נסעתם כאמור צפונה ולכן מדובר ביקום מקביל שבו מנות ביניים הן מנות בגודל שתחנת המוצא שלכם כנראה לא ראתה כבר הרבה זמן) הן תצוגת תכלית של כל הדיבורים והשיפוצים, ההצהרות וההבטחות. ואיזו תצוגה מרהיבה זאת.
יש שווארמה עגל וטלה עם צזיקי יווני (82 שקלים), סיגר (ולמעשה גבעה של סיגרים) טלה עם לאבנה ורוטב נהדר של טחינה-עמבה-אריסה (86 שקלים), "שאמיה" (קובה ושישברק בצלחת ענקית ועמוקה עם רוטב יוגורט מבושל, סלט עגבניות, צנוברים קלויים, נענע מיובשת ושערות זעפרן, 76 שקלים) שהיא קבלת הפנים האידיאלית לכל סועד, וצריכה לקבל את מפתח העיר על עבודתה היעילה, וגם קובנייה (72 שקלים) קצת אחרת, קלאסית שלא מפחדת מטוויסטים, על צלחת עגולה שיכולה להיות תלויה במוזיאון, אם מישהו יספיק למשוך אותה לפני שהיא מחוסלת.
וזאת הייתה רק ההתחלה.
יצירה. לוקנדה
התפריט מציע, קצת באכזריות שהרי שבענו כבר עד כדי הגזמה, גם עראייס וגם אגף איטלקי מסקרן, נתחי בשר מטופלים וצלעות טלה, שרימפס ופילה בר ים, ועוד ועוד ועוד.
אתה רוצה להזמין הכול מהעמוד הראשון, מתמלא כבר עם הלחם ההוא, מגביר עקשנות בראשונות, נושא תפילה לשמיים כשהצלחות הענקיות מוסיפות להגיע, ואומר בסוף שאין ברירה, ושחייבים לחזור. כלומר, רק "זכרונות מאמא פאטמה" (עלי גפן וקישואים ממולאים אורז ובשר טלה עם צזיקי יוגורט, 76 שקלים) אחרונה, וזהו. באמת די.
העניינים בלוקנדה, כפי שניתן לצפות ממה שנכתב עד כה, ממוקמים היטב במעלה סקאלת המקצוענות. הבר העגול יודע לערבב קוקטיילים לא פחות טוב, ואף יותר טוב, מרוב חבריו המתיימרים לדבר על מיקסולוגיה, תפריט הקינוחים (לילות ביירות וכנאפה, אבל גם חשקי שוקולד וטירופים אחרים) מיישר קו, הצוות יודע מתי צריך אותו ומתי פחות, ומסביב פנורמה נצרתית שהיא לא בדיוק נוף משורטט ועוצר נשימה, אבל כן נוף מרגש, ובעיקר שלנו.
המעטפת המלונאית שמכילה את כל זה היא רמדה אולייביה (שאף אירח אותנו בנסיעה הזאת), מוסד מקומי ותיק שהחליט, ובצדק, לדהור על קולינריית העל הזאת מתוך ידיעה שהיא הערך המוסף שלו. בהתאם, הוא מפעיל למעלה רופטופ מקסים עם אפילו יותר זוויות נצרתיות (וגם חפלות שישי כמובן), מוציא מפתחו סיורי אוכל בעיר הטעימה ומקיים סדנאות טעימות לא פחות בעצמו.
שעות ספורות לאחר הארוחה הזאת, מתחלף התפריט של לוקנדה לכדי ארוחות בוקר ממגנטות תושבים קרובים ונוסעים רחוקים, אבל גם חדר האוכל הסטנדרטי של רמדה מתעורר.
ההיצע מסחרר, הטאבון עובד לך מול העיניים ואתה מדלג בין העמדות קצת כמו פרפר, אבל יותר כמו בן אדם כזה שפתאום קיבל היתר ל"צ'יט דיי", ולא יודע מאיפה להתחיל. התשובה היא, כמובן, להתחיל מההתחלה. דלת של אוטו, תיק קטן, נסיעה. כל השאר מסתדר פה כמעט מעצמו.
לוקנדה, מלון רמדה אוליבייה, דרך הציונות 29, נצרת, תפריט בוקר 8:00-12:00, כל השאר מ-12:00 עד 23:00, 04-6130351