מכונת הפינבול המודרנית נולדה בארצות הברית בתקופת השפל הכלכלי הגדול, אבל גירסאות קודמות שלה הולכות הרבה אחורה, ומגיעות איכשהו עד לשערי הארמון של לואי ה-14 בצרפת.
בעשורים הבאים הוכנסו בה לא מעט שכלולים, אבל רק בסוף שנות השבעים היא חושמלה כראוי, החליפה את המנגנון המכני שלה - ידיות כוח, קפיצים, דוושות רגליים - והתחברה ליתרונות (או לחסרונות, תלוי כמה רומנטיקנים אתם) האלקטרוניקה, ולעולמות הגיימינג.
באופן אירוני, הרגע הזה היה גם השיא שלה, וגם תעודת הפטירה, משום שהפיתוחים האלה בישרו במקביל על הגעת משחקי הווידאו לעולם. הפינבול, נוצצת וצבעונית ומשודרגת ומוארת, פשוט לא הייתה מסוגלת להתחרות, וכדור הכסף התזזיתי שלה סוף סוף מצא מנוחה.
כלומר, עד עכשיו, ב"סנטי".
אולם המשחקים החדש של קבוצת בארכה ("אונזה", משייה") הוקם בתוך קזינו החפירות של רון חולדאי בצפון תל אביב. מסביב תעלות ושוחות, אבק ככל ש(לא) רואה העין ומה שנראה לנהג הממוצע, וגם להולכי הרגל, כמו רולטת תמרורים וסימוני נתיבים, אבל כמה צעדים פנימה, לתוך רחוב גורדון, דלתות כהות ועולם אחר.
ובלב העולם, והאולם, גיא אריש, כדור כספית שלא צריך שום ידיות הפעלה. הוא זז מצד לצד, מתכופף לסקוואט ומתרומם בחתוליות, מסתובב אחורה וחוזר חזרה. הוא מולך, ופוף! נעלם לתוך המטבח. רגע מול הפתח, ורגע על הלהבה. מתחיל מנה, סוגר מנה, מגיש מנה, מסביר על מנה. לרגע חשבתי שהוא יחזיר לעצמו מנה כי הוא לא מרוצה מהמנה של עצמו. הרגע הזה כמובן הגיע, והוא מחייך.
סנטי היא מכונת פינבול חדשה מאוד, והכי מודרנית שיש. הצבעים לא בוהקים כמו בארקייד האמריקני, אבל הכפתורים נלחצים כל העת על ידי השחקנים-לקוחות, ושרשרת הבונים האינסופית מתפקדת כידיות ההפעלה.
ובהינתן שיש גם כדור, ושכולם באו לשחק, הוקם עבורם שואו בתצורת משטח שיש ענקי, אי בלב הסערה. משמאל ברמנית מערבבת עליו קוקטיילים, במרכז אריש ובפאות הנותרות לקוחות שהתמזל מזלם לצפות בכל זה, כי יש הרבה "מטבחים פתוחים" מסביב, ועוד יותר מזה עיצובים שמנסים להכניס אותך לתוך החוויה, אבל כזה אין. עד עכשיו.
גו-טו. הסרטן של סנטי
התפריט קטן, ומתחיל לשתות את עצמו מהרגע שהתיישבתם. "לחם של חגי" עם צלחת שמן זית ושלוש צלוחיות מפוארות (חמאה עם פירורי עור-עוף פריך, מישהו?) שהן גם טבילה וגם מריחה ואז כפית עם כל מה שנשאר, טרטר בקר (52 שקלים), צלחת דגים נאים (98 שקלים) בוהקת, פלמידה עם חמאה חומה ורוטב כנפיים (68 שקלים) וגם מה שבוודאות תהיה הגו-טו העירוני מעכשיו - סרטן כחול נא עם "לצ'ה דה טיגרה", סאקה ופסיפלורה (78 שקלים), שמספק את העיניים בלי לשכוח לספק את המזלג.
חלקת "על פחם" ממשיכה את משחקי המינימום-מקסימום. פטריות יער (28 שקלים), נקניקיה ושקדי עגל, שיפוד פורל שמבקש ממך להתעטף בשמיכה שומנית לבנה-שקופה (36 שקלים), בייבי בק ריבס (28 שקלים) שמחתימים דרכון דווקא ביפן, קערת מולים וצלוחית עמוקה של "צ'יפס מותסס", ולמעשה הבוקר שאחרי ליל אהבה סוער בין תפוחי אדמה חמאתיים, תנועות סכין חדות מאוד ורוטב הולנדייז.
את כל זה משלים משולש טמפורה (קלמרי, שרימפס או אויסטר), קינוחים חכמים אך לא מתחכמים (פודינג אורז, למשל, או עוגת גבינה שסוף סוף חידשה משהו בעולמות עוגות הגבינה), תפריט יין מאוד ליברלי במזיגתו לכוסות וספר קוקטיילים שנבנה במיוחד לשרת, תוך שהוא מערבב קלאסיקות ומפרק אותן, מרכיב על פי דרישה אבל בטוח בעצמו כדי לדפדף עוד ועוד כוסות.
סנטי לא יודעת מה היא, ויודעת שהיא לא רוצה לדעת מה היא. במקום זה, וכנראה באופן הכי נכון שיש, היא פותחת דלתות ומציעה לך לשבת. מה שקורה פה אחר כך הוא יותר מחוספס מבר יין, יותר אלגנטי מאיזאקיה, פחות מסעדתי ממשייה והרבה יותר סקסי ממזללה.
אריש מדבר לילה, אבל לא "חיי לילה", ומכוון לשעת סגירה מאוחרת יחסית, שתשאב למקום גם את אנשי התעשייה שמחפשים דרינק ונשנוש אחרי הסרוויס. "רצינו לפתוח מקום משוחרר מהגדרות, אבל לא משוחרר משירות", ניסה להסביר, "כזה שערב אידיאלי שלו מתחיל Mellow ולאט-לאט מתגבר, Dark אבל עם סקס אפיל, אוכל שכל הזמן זורם לשולחן, מלא אלכוהול ומוזיקה בדיוק בווליום הנכון, וחופש יצירתי בשבילנו, שמסיר את התבניות".
אלו הרבה מאוד מילים שתכליתן להגיד כמה שפחות - או להגיד שאין צורך במילים כלל - אבל ערבי ההרצה הוכיחו (עד כמה שהרצה יכולה להוכיח משהו) שזה עובד. שלא צריך להגיד מה זה המקום החדש הזה בגורדון, אלא פשוט לעבוד, לפתוח, ולאפשר לאנשים ליהנות בלי לכפות עליהם הגדרות.
המסיבה של סנטי זולגת, מרימה את עצמה מאותו אי שיש, קמה מהשולחנות פנימיים ויוצאת דרך רחבת עץ שעדיין מקורה. הסיגריה מתוזמנת באסטרטגיות, אבל כל השאר גמיש - דלתות נפתחות ונסגרות ללא הפסקה, ואנשי הצוות נושאים החוצה על הכתפיים כיסאות למחסן מאולתר בחצר הצדדית, ואז נושאים פנימה את אותם כיסאות מאותו מחסן על אותן כתפיים.
כוס ביד, אני תופס מקום נדיר על ספסל העץ הצמוד, וחושב על החלום של אריש ואנשי בארכה ל"מקום חסר גבולות". מפה, ברחוב שהוא יותר אבק מאשר דרישת ארנונה, זה נשמע קצת גדול ופנטסטי. מפה, זה גם החלום היחיד שראוי לחלום.
סנטי, גורדון 17, תל אביב, הזמנות כאן