"במשך השנים הארוכות שאני מחוץ לעסקי המסעדנות קיבלתי עשרות הצעות לפתוח מסעדות, והתשובה האוטומטית שלי הייתה 'לא'. אני חושב שהפעם לקח לי חמש דקות להגיד כן כי זאת לא מסעדה. הספיק לי ממסעדות, זאת הרפתקה מסוג אחר. אפשר לקרוא לזה אוכל רחוב, אבל משודרג, מטופח ומהודק"
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
שמונה שנים, כמעט על היום, עברו מאז שישראל אהרוני הוציא את הדברים האלה מהפה. במובן מסוים, הם עדיין רלבנטיים, ולמעט כמה תיקונים ושיפורים, עדכונים ושדרוגים, ניתן לחזור עליהם כמעט מילה במילה. בכל מובן אחר, זאת שפה שונה לגמרי.
שמונה צעדים, בטח לא הרבה יותר מזה, מפרידים בין ההרפתקה ההיא - הירו, בר הראמן היפני וקצת יותר מזה בהובלתו - ובין הדוכן החדש שלו בשרונה מרקט. במובן מסוים, זה אותו מרקט בדיוק, ואותו אהרוני. בכל מובן אחר, זה עולם חדש.
עולם חדש. הפרייד צ'יקן של אהרוני'ס
דוכן הפרייד צ'יקן של אימפריית אהרוני'ס עדיין לא סוגר שבוע במתחם האוכל התל-אביבי, אבל נולד - אולי לא רשמית אם כי ודאי תודעתית - לפני כשלוש שנים, בשיאה של מגיפת הקורונה.
אז, הרים אהרוני מיזם משלוחים מוצלח עם אנשי קיוב קיטשנס, שחיבר את הבית הבוכרי שלו לאינספור בתים ישראלים אחרים. זה היה קשר של אוכל, וכמובן גם קשר של נחמת סגרים ובידודים, אבל גם המקטע הראשון בסליל הגנטי שהתחיל להסתלסל לו (ולילדיו) בראש - וכנראה גם הפינה הראשונה בפאזל החדש שלו, ושלנו.
השלב הבא היה קצביה, ואז מזללת עוף שסובבה עם רוטיסרי את רחוב שינקין כולו, ואז המבורגר. עוד לבנה ועוד חלק, עוד צעד ועוד קפיצה. עכשיו מגיע השלב הבא. "זה לכאורה מקום שונה, גם כי כל מקום הוא קצת שונה מקודמו, אבל זה אותו DNA", הסביר. ככה זה כשהכול מתחבר.
הכניסה המחודשת למרקט, "חוד החנית של עולם הקולינריה הישראלית", כהגדרת המנכ"לית גאיה רז, לוותה במה שרבים עושים בכל מקרה עם צעדיהם הראשונים בתוך המזגן של אותה חנית - שאיפת אוויר, סריקה מדוקדקת, ומיפוי.
"חשבנו לפתוח בשרונה, אבל אמרנו שיש שם כבר המבורגר מצוין, ויש קצביה ואפילו רוטיסרי", תיאר, "אני לא אוהב לשכפל את עצמי ולא הייתה לי שום כוונה לדרוך למישהו על האצבעות, אז הלכנו על פרייד צ'יקן, משהו שלא עשיתי קודם, ושחסר כאן לדעתי".
"כאן", הוא אומר, וספק אם הוא מתכוון לשרונה בלבד. גם לא תל אביב רבתי, ואפילו לא ישראל מצפון לדרום. דוכני העוף המטוגן כאן, בטח הטובים שבהם, משאירים הרבה מאוד אצבעות על כף יד אחת, מספיק בשביל להחזיק נתח מטוגן ביד ולסמן ויזואלית אם הביצוע טוב.
ואצל אהרוני, אם היה ספק, זה הרבה מעבר לטוב. שנאכל משהו?
התפריט משקיף עליך ממעלה הדוכן (ומסך ההזמנה הדיגיטלי כמובן) קצר ואנרגטי, אבל אפשרויותיו רחבות, ומשקפות כמות גדולה מאוד של שבילים - בכמויות, בכיוונים, ברמת התשוקה לטיגונים ובטעמים כמובן.
זה מתחיל עם קטנות - נאגטס על בסיס עוף וכרובית (28 שקלים ל-3 יחידות), פופקורן עוף מזוגג (36 שקלים) וכנפיים עם גלייז אסייתי או בלעדיו (18 שקלים לצמד, 42 לשישייה), וממשיך עם ירקות בדמות כרוב צלוי בחמאת מיסו (19 שקלים), ירוקים אסייתיים (19 שקלים), עלי גפן (15 שקלים), סלט ירוק (19 שקלים) וקולסלואו (18 שקלים).
אחר כך מגיעות העיקריות אהרוני'ס פרייד צ'יקן (64 שקלים ל-3 יחידות), ואהרוני'ס צ'יקן בורגר (54 שקלים), ה"טומה-עוף" (פיתוח מסקרן של סטייק פרגית שהושארה בו עצם אחיזה אחת, 52 שקלים), מנת טופו פריך עם ירוקים אסייתיים (48 שקלים), וגם סלט עוף בשתי גירסאות (עשבי תיבול או אסייתי, 56 שקלים).
בצד, ולמעשה גם באמצע ומכל עבר, צ'יפס הולנדי, פירה או אורז (19 שקלים לתוספת), שישיית רטבים (איולי סריראצ'ה והוט סוס "חריף אש", אבוקדו-שיפקה ו"ראנצ'ו" עם מיונז, שמנת חמוצה ופלפל אנצ'ו מעושן, איולי חלפיניו וגם רוטב הבית, שהוא האני-מאסטרד עם שאיפות ברביקיו) וגם ארוחות קומבינציה שכאלה, המשלבות את מנות הדגל עם שתייה ומנת צד (64-86 שקלים), "בוקס משפחתי" (שש יחידות עוף פריך, שלוש כנפיים ושתי תוספות ב-159 שקלים) וארוחת ילדים (קוביות עוף מצופות וצ'יפס, 49 שקלים). בסוף, יש גם נאגטס גלידה (שלוש יחידות ב-28 שקלים), אל חשש.
ראשית, הפופוקרן צ'יקן, קופסת קרטון המכילה גבעה תלולה של נתחי עוף קטנים עד קטנטנים, מטופלים היטב, עסיסיים לכל אורך הטיפוס, משוחים בגלייז מתקתק ואוחזים בשומשום שחור פריך. מנה שאפשר בקלות לזלזל בה בהתחלה כ"נשנוש", או כמוכוונת ילדים, אך כזאת שמשאירה אותך בסופו של דבר בתצורתך הגולמית-חייתית - נלחם על טריטוריה, ובלתי מוכן לחלוק.
הדבר האמיתי הוא - מה אתם יודעים - הדבר האמיתי. שלושה נתחי עוף גדולים, גדולים מאוד, שעברו דרך שגם אסטרונאוטים בנאס"א היו מעריכים. אהרוני מדבר על השריה בבריין (תמיסה שאחראית לעסיסיות הנפלאה, שמונהגת גם בדוכני הרוטיסרי שלו), על תיבול ועל גלייז, ואנשיו המצוינים מרחיבים על מכשירי טיגון עמוק שנושאים מאפיינים של סיר לחץ (ומובילים, בקווים כלליים, את נוזלי העוף לטמפרטורה גבוהה יותר מהמקובל, ולכן גם מקצרים טיגון ומותירים אחריהם טעם ומרקם), אבל אתם צריכים לדעת רק דבר אחד - אין כזה כאן, עד עכשיו.
היד אוחזת בעוף ללא רמז שומני כזה או אחר. הצבע שחום-שזוף, הטאץ' כמעט חד בפריכותו, והראש הממאן להאמין מתקרב, עדיין מפקפק, ונוגס, רק כדי לקבל בפועל את כל מה שדיברו עליו קודם בתיאוריה. אמת בפרסום, התגעגענו.
עם העוף חוסל גם הצ'יפס - פרוסות בינוניות בעוביין ומשוננות בחיתוכן של תפוחי אדמה, מטוגנות להלכה ומנצלות את הצורה לכדי משחק רוך וקושי אידיאלי - וחוסלה גם קערה אימתנית של פירה טוב, שעמד בפני עצמו אבל גם ידע לשתף פעולה עם השתוללויות-מה. האם נשפכו לתוכו רטבים שונים כדי לבחון שידוכים? בהחלט. האם התרחשה תנועת ניגוב באמצעות כרע? עוד יותר בהחלט, וכמה כיף זה היה.
גאווה נוספת כאן מגיעה בפורמט המבורגר, או "המבורגר-המבורגר", כפי שמנסח אהרוני. כלומר, לא שניצל-בורגר ולא כריך פרייד צ'יקן, אלא קציצת עוף אמיתית, שמנמנה ועגולה, בתוך לחמניה מצוינת, עם תיבול שמושך קצת אסיה (ומזכיר מאוד, למשל, מילוי של דים סאם במקומות ההם שיודעים לעשות מילוי, ודים סאם), צ'אטני של פלפלים יבשים, מריחת איולי סרירצ'ה, והבזק גאונות בדמות גילופי קריספי-סקין בין כל האמור.
החוויה, בתמורה, מתגמלת אותך בסנדביץ' שרגלו האחת בסיאול ורגלו השנייה בקנטאקי. תל אביב, כידוע, היא הקונקשן המושלם.
אהרוני מדבר כעת קצת כמו גנדאלף של "שר הטבעות" - מספיק מנוסה כדי להעריך את הרגע, מספיק מעריך בשביל להתרגש גם אחרי כל כך הרבה שנים, ובעיקר מספיק מתרגש בשביל להסיר פילטרים, ולא לנפק חשבון.
"פעם הייתי עושה הכול לבד, עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. היום התמזל מזלי להיות חלק מצוות וליהנות משותפים צעירים. זה תענוג, אני מרגיש קצת כמו אפנדי, ויודע שאני בר-מזל לעשות בדיוק מה שאני רוצה, וליהנות מזה. עוד מעט אני כבר בן 200, הגיע הזמן להרפתקה חדשה, לא?".
אהרוני'ס, שרונה מרקט, קלמן מגן 3, תל אביב