השעה 12:30 ביום שישי, וצומת הרחובות המלכותי של שלמה וג'ורג' בתל אביב מסרב להוריד הילוך. אנשים שמנסים להספיק סידור אחרון בדינזגוף סנטר והורים שבדיוק אספו מהגן. ספורטאיות סופ"ש עם מזרן יוגה על הכתף ובשלני סופ"ש עם שקית שוק על הכתף השנייה. כולם בתנועה, כולם איכשהו מהדסים את עצמם על מדרכה אחת צפופה, כשממול גם רחב יותר וגם פנוי יותר. השעה 12:30 ביום שישי, ואין זמן למעברי חציה.
זאת עיר ללא הפסקה, שבהחלט לקחה לעצמה כמה הפסקות סיגריה ארוכות בשנים האחרונות, ומתכוננת כעת להפסקת שישי-שבת נוספת. עד שזה יקרה, התנועתיות מורגשת. המעבר, לעומתה, יבוא הדרגתי. קבלת השבת החילונית של ישראל לא זקוקה לשעה רשמית, ולא מסתכלת על מספר הכוכבים בשמיים.
היא זולגת את עצמה לאט, נשענת בתנועה כבדה על הכיסא, ומתישהו יודעת שהגיע הזמן לחייך. אוכלת משהו, ושותה משהו, ופתאום מרימה את הראש ורואה שכולם עצרו לעשות אותו דבר. סדרני הסנטר וההורים, היוגיסטיות והבשלנים. אפשר להתחיל, אפשר להמשיך, לחיים.
ארוחת צהרי יום שישי של וינונה פוראבר היא המשך טבעי לשנת הפתיחה הטובה של בר היין, אבל גם אילוץ עסקי שיודע לקרוא את החדר, ואת הקהל שאוהב לשבת בחדר הזה. כך, מוצ"ש הפגנות אחרי מוצ"ש הפגנות, ובעלי המקום הבינו שזו לא רק הכמות המתמעטת, אלא גם מצב הרוח הכללי, שלא מאפשר לך להוריד את הזעם בעדינות.
ולכן, אור שמש ואור סוף שבוע, אור אביבי שעולה עלינו בקרוב ואור של תקווה, וארוחה חדשה נולדה - משהו שהוא לא כל כך בראנץ' ולא כל כך לאנץ' ולא כל כך כלום, אבל גם קצת הכול. או במילים אחרות: קבלת השבת של אביתר מלכה, עם "ביטים גרוביים, יינות פראיים ואוכל", כהגדרת המקום, ועם מדיניות "Come As You Are" משוחררת אך מנוהלת שלא דורשת הזמנת מקום מראש ורוצה שפשוט תיכנסו מהרחוב, כמו שאתם.
קורט קוביין אחראי על ההושבה במקום של וינונה וג'וני. כבר התחלנו לשתות?
כבר התחלנו לשתות? וינונה פוראבר
תפריט הצהריים הזה נוצר בדיאלוג חמוד למדי של מלכה עם הצוות המוכשר שלו, ובו הוא ביקש מכל אחד מהם לבחור מנת כניסת שבת קטנה, פרטית וסמלית. תוצרי אותו דיאלוג שודכו ללהיטי הערב של המקום, וכך אתה יכול לשבת ולהרכיב לך כמה צלחות של פתיחת יום וכמה קערות של סוף יום, להוסיף כמה (וכמה) כוסות של כל יום ולתהות מה קרה להבטחות הוויקאנד שלך, או למה הן ניתנו מלכתחילה.
יש כאן לחם מחמצת עם חמאה וזיתים (26 שקלים) וגם מטבוחה עם חריפים (22 שקלים), לאבנה עם תמרים וזעתר וסלט שמונה עשבים עם שקדים קלויים, לביבות קישואים שמנמנות על צזיקי (40 שקלים) וסקורדיליה (34 שקלים), כבד קצוץ עם הרבה בצל פריך ומלפפון חמוץ (42 שקלים) ודגים כבושים, גרבדלקס כתמתם וגבינה עיראקית שירדה מהפלאנצ'ה היישר על עלי גפן מטוגנים ופרוסות דקות של תות שדה. זאת רק ההתחלה, אתה ממלמל לעצמך מול העושר, אבל אז נכנע ומזמין אחד מכל אחד.
ההמשך מוכר יותר למי שישב פה, אבל מפתה לא פחות, אור יום או לא אור יום. ניוקי ותרד שחור, כרישה צלויה עד כלות, ברוסקטת פורל מעושן שמותירה על האצבעות את כל העכבות שעוד יש שלך, וגם חריימה (72 שקלים), פאייה ים (86 שקלים), מולים בחמאת עגבניות ויין לבן, והממליגה המפייסת עם שורשי רומניה-מקסיקו שלה.
ליד זה, כמובן, מתרחשות מזיגות בלתי פוסקות ומתחלפות - בשישי האחרון אירחה וינונה את מקצועני MOBO, למשל - שתכליתן שמח ותוצאותיהן מדף כוסות יין פנויות ריק לחלוטין כבר בסביבות 13:00. "אני לא רוצה להעיק עליכם עם הסברים. זה פחות חשוב לי וגם לכם", הסבירה נועם את ההסבר היחיד שאתה רוצה לשמוע כשיין נשפך לכוס שלך, "רק צריך שיהיה כיף וטעים".
בית ילדותו הצנוע של קוביין - רחוב פירסט 1210 מזרח באברדין שבמדינת וושינגטון - הפך לאחר התאבדותו ליעד עלייה לרגל, הוכר שנים לאחר מכן כאתר מורשת רשמי ובעליו הנוכחיים פתח את דלתותיו לסיורים פרטיים בשנה שעברה.
דקה נסיעה משם, בדיוק מתחת לגשר שהכתיב את "Something In The Way", אפשר ליהנות גם מפארק זיכרון שלם שמנציח את סולן נירוונה, שנחנך רשמית לאחר שנים של מדיניות עירונית מזגזגת ומהוססת. הפארק מציג לראווה פסל גיטרה, ציטוטים משעשעים (ככל שהציטוטים שלו יכולים להיות משעשעים בדיעבד), מיצג אייר-גיטרה ולא מעט גרפיטי.
אבל המחווה המרגשת ביותר, הוותיקה ביותר והפשוטה ביותר היא שלט קטן ופשוט וירקרק שהוצב בשנת 2005 בכניסה לעיר הקטנה. "ברוכים הבאים לאברדין", נכתב, "Come As You Are". כמה פשוט, ככה מושלם. שם וגם פה.
קבלת שבת, וינונה פוראבר. כל יום שישי מ-12:30. שלמה המלך 2, תל אביב, 03-6777211