צומת הרחובות דיזנגוף והמלך ג'ורג' בתל אביב מרכז סביבו הרבה מאוד מלכודות אורבניות, הופך את עצמו כך ללוקיישן המושלם של סרט אימה דל-תקציב אך שווה, מהסוג שיודע להתיך יחד דם והומור.
פתיחה בסנטר, כמובן, שמהתל כבר עשרות שנים באורחיו עם מבוך בטון-מרצפות-חניות-חנויות בלתי אפשרי, גירסת שופינג מתישה של סולמות וחבלים שהפכה מזמן לפילטר האמיתי הממיין תל-אביבים וכאלה שרוצים להיות, אך לא מצליחים לצאת החוצה.
המשך ממש מעט הצידה, שם מצליחה העלייה התלולה של שדרות בן ציון להפיל מדי יום עשרות ומאות הולכי רגל ורוכבי אופניים, מוציאי כלבים וכלבים בכבודם ובעצמם. משימת "משחקי הדיונון" הזאת מתחילה מתון וחמוד, אבל מהר מאוד בולעת אותך בזוויותיה ופולטת אותך לחלקות הדשא הקטנות שבשוליה, מתנשף משל היית כדורגלן ישראלי שמתוודע כל קיץ מחדש למוקדמות ליגת האלופות.
מבט ימינה, לסצינה המרכזית, והנה התור של "הקוסם", השרוך האנושי הכי קבוע בארץ, והיחיד כנראה שמוכן לעמוד בשקט ובסדר יחסי, עם חיוך ובלי תלונות, מוכיח לא רק שישראלים יכולים, אלא גם את היוצא מן הכלל שאינו מעיד בכלל על הכלל.
ואלה רק דוגמאות קטנות לאזור הדמדומים העירוני הזה, בלי להיכנס לסידורי התנועה שאינם סידור ואינם תנועה של רחוב בוגרשוב (אופציית מרדף קלאסית), או למנגל הרוחש שהוא כיכר הבימה (טוויסט לילי?).
מדובר, אם לא ברור, במוקד מסוכן, חד ודורשני, שדורש ממך הרבה תשומת לב, כמות דומה של יכולת אירובית וסבלנות אין-קץ. צעד אחד לא במקום, מהלך קטן בלתי מדויק, ונפלת. מנטלית, כמובן, אבל גם פיזית, עוד יותר כמובן.
ועכשיו, אחרי שמיפינו את סכנותיה של רשת העכביש המסתורית הזאת, הגיע הזמן לדבר על האתגר האחרון בהחלט שלה, מתיחה עיצובית אכזרית במיוחד, השמה את כל הכתוב למעלה בפרופורציות עדינות, נעימות ובלתי מזיקות. קאט. המדרגות שמובילות לשירותים של "וינונה פוראבר".
רומניה-מקסיקו-ישראל. הממליגה של וינונה פוראבר
בר היין החדש יחסית הצליח בשבועות הספורים של קיומו לעשות את הבלתי אפשרי, ולהרים בפיאצה הקטנה שלו מובלעת אירופית נסתרת. אני יודע, זה עדיין תל אביב, ועדיין יולי-אוגוסט בתל-אביב, אבל המילים "פיאצה", "אירופה" ו"נסתרת" נכתבו ברצינות.
הרחוב סיפק זווית, העץ הגדול הצליח לעגל ולעדן אותה, ואת כל השאר עשו יונתן גרינברג, רני עופר ונדב נאמן, משולש עסקי-חברי שמריץ גם את "הסטריטס", את "ג'ין קלאב", את "גולדן בוריטו" ואת "דנים", יחד עם השף אביתר מלכה. כל השאר, למשל, זה מילים גדולות כמו השראה וחזון, שנפרטות אחר כך לצלחות בינוניות של עדי ניסני, למשל, ולאינספור פרטים קטנים אחרים.
ובכל זאת, מדרגות. ספרתי 19 כאלה בדרך למעלה, אבל רק 18 בדרך למטה, מה שמעיד יותר מכל על שני דברים: 1. המדרגות האלה ממזריות, מסוחררות מדי ולועגות לך פעמיים, בעלייה ובירידה. 2. המדרגות האלה בלתי מותאמות לכמויות היין שנמזגות בקרקעיתן לכוסות, ואחראיות ללופ בלתי-אנושי ממש, שמצד אחד מצריך ממך, ובכן, שירותים, ומצד שני מוריד עוד ועוד, ובאופן חד-סטרי, את היכולת שלך לעלות מדרגות כדי להגיע לשירותים.
היין הזה הוא התשתית הרעיונית שעליה נחלמה וינונה, והמציאות שגרמה לה טו היט דה גראונד ראנינג, אם להשאיל ביטוי שאין דרך לתרגם אותו לעברית בלי לצלוע. את היתר עשה אלעד שוהם.
שוהם, מנהל תחום המשקאות בקבוצת R2M לשעבר, קיבל אתגר שתמציתו "לך תשתולל", ובנה תפריט גדול אך לא ענקי, מעניין אך לא מאיים ובעיקר נגיש מאוד לאנשי יין, אך גם לאנשים שהם לא אנשי יין אבל כן אוהבי יין.
הממשות של זה מגיעה לשולחנות כתפריטים כמובן, אבל כאלה שעם פתיחתם מחבקים אותך בידידות, מסבירים לך דברים בלי להסגביר ("הילד הרע של פורטוגל", למשל, או "יוגורט תות מרענן") ומספקים לך הזדמנות לפגוע בול בהזמנה. "ישבתי הרבה בכל מיני ברי יין בעיר, ולא מצאתי את עצמי בתפריטים, ואני עוד קצת מבין. זה עיצבן אותי", תיאר גרינברג, "אז עכשיו אני רוצה שאנשים יישבו פה, יסתכלו על התפריט וירגישו בנוח".
הכוונה הזאת, מדיניות הטעימות הליברלית (בקצרה, "תטעמו מה שתרצו ובסוף נמצא לכם משהו"), המלצרים המחייכים ושוהם עצמו - שעדיין מסתובב בין השולחנות ומתווך שמפניירות לסובבים - משלימים כבר יחד את הלגימה הראשונה, והמושלמת.
אחריה, אפשר להישען אחורה בכיסא, להשיל טמפרטורות ולהירגע קצת. כשנרגעים, אפשר לפתוח גם את תפריט האוכל, ולהתחיל לחיות עוד קצת.
זוכה העונה החמישית של "משחקי השף" יצא בסוף השנה שעברה לעולם פוסט-הריאליטי שלו, אבל סירב לשתף פעולה עם תבניות והתניות. היו קצת ניסיונות והרבה הצעות, אבל השידוך הזה קרה בלי זיקוקים בכלל. ככה זה, לפעמים רומנטיקה נלחשת.
"נפגשנו. דיברנו. היה בינינו קליק. אהבנו את הפינה, וזה קרם עור וגידים", תיאר מלכה, "היה ליונה (יונתן זה 'יונה', אביתר זה 'אביה', ואני הרגשתי קצת כמו גלגל שלישי בדייט חמוד של זוג שבדיוק התחתן) משהו בראש. זה היה כבר באוויר וידענו שזה הולך לשם, אז התחלנו רק להדק את זה. להיכנס לכל הבחירות האלה ביחד, לבנות ולפתח את השפה, מה אנחנו באים להגיד, להיכנס לרבדים של היין ולדאוג שהאוכל יספר את אותו סיפור".
גרינברג רצה סקיצה של תפריט. מלכה רצה להיכנס למטבח ולהתחיל לבשל. גרינברג שלח לוחות השראה. מלכה אמר לו להפסיק. אז, בדיוק בנקודה שבה כל כך הרבה שותפויות עלולות להיסדק עוד לפני שהן בכלל יוצאות לדרך, קרה הקסם, והאוכל.
"היה מין אמון עיוור, שהולכים על זה", הסביר גרינברג, "שותפויות עסקיות הן דבר מאוד מסובך, ומבוססות על קשרים של אחד למיליון. כאן הייתה דוגריות מאוד מפתיעה. וכל מה שאביה אמר, קרה".
"פשוט אבל לא פשטני". וינונה פוראבר
מלכה נכנס למטבח, הבין את המגבלות, הפנים מה אפשר ומה לא, ויצא משם אחרי שלושה ימים עם תפריט שהיה כל מה ש"וינונה" ביקשה. "אני אוהב שאני נדחק לפינות האלה - אי אפשר לעשות כאן בצק, למשל, ואני לא מטגן כלום, והרבה פנטזיות ירדו - כי אז יוצאים הדברים האמיתיים החוצה. למדתי עם השנים להגיע לרגע, ופשוט לרוץ עם זה".
מאז אותו רגע, הוא נכנס כל בוקר למטבח הקטן של "וינונה", רץ, ומשפר. סלט ירוקים פריכים מתחבר בעונה למשמש ולאבן יוגורט (44 שקלים), סשימי טונה בוהק מקבל שזיפים (64 שקלים), ולחם מחמצת עבה משמש כר למשולש ברוסקטות - אחת עם גבינת רכס ו"הפרי הכי טוב שהיה היום", אחרת עם ברזואלה, מלון וחמאת צ'ילי, והשלישית מתהדרת בדג שעושן במחטי אורנים, קרם פרש ובצל ירוק. לגימה קטנה, ביס גדול, יד ענקית.
לבד מאלה, יש מחבת פירות ים "בוערת", עתירת שרימפס-מולים-סרטן כחול (וחמאה), נתח קצבים עם סלט תפוחי אדמה (82 שקלים), אנילוטי דלעת עם חמאת מרווה ושיחוק אדיר, מתקתק-מריר, של שברי עוגיות אמרטי (67 שקלים), וגם יציאה של ממש בדמות ממליגה רומנית שהלכה להשתזף במקסיקו וחזרה כדי לצחוק על הפולנטה המשעממת שלכם, עם בצל ותירס, חלפיניו וכוסברה, קרם פרש ופרמזן. צריך להיות אמיץ מאוד כדי להגיש את הדייסה הזאת באקלים הזה. או שצריך להיות אביתר מלכה.
"אנחנו עובדים עם יצרנים קטנים, ונותנים לעונה להכתיב לנו מה לעשות", הסביר, "בחודשיים הקרובים, למשל, תמצא פה קישואים ועגבניות ותירס, והים נותן כל הזמן מה שהוא נותן, ואנחנו עובדים לפיו ולא מאלצים אותו. חוץ מזה, אנחנו דוגלים במינימום טיפול בחומר גלם. רק מלווים אותו, משתדלים לא להעמיס, פשוט אבל לא פשטני. זה לא יין ואוכל וזה לא אוכל ויין, אלא הכול יחד, אחד, שלם, כחוויה אחת כוללת, שרק אתה תגיד איך אתה מעדיף לחוות אותה כשאתה מגיע".
על פי גרינברג, "ברגע שידענו שאביתר בפנים, ושיהיה לנו את האוכל שלנו, זה נתן לנו את הביטחון ללכת עם תפריט היין עד הסוף, שיש לנו עוגן. יש אנשים שבאים בשביל האוכל, בשביל אביתר, ומופתעים מאוד מהיין, ויש אנשים שבאים לבר יין ומופתעים לטובה מהאוכל. זה כיף".
לדבריו, "הלוקיישן היה צריך את זה. המון אנשים מספרים לי שהם גרים פה קרוב, ושם, ופה, והיו, וחזרו, ומתכוונים לחזור שוב, כל פעם למשהו קצת אחר. יש המון קולינריה מסביב, ויש קהל מעולה, וזה דרש מאיתנו לכבד את האנשים, לכבד את הסביבה, ולספק מענה למה שהם צריכים".
מלכה עדיין מקבל מדי ערב ברכות מאנשים שבאו "לאכול את האוכל שלך". הוא נבוך, ומודה, ואז חוזר לנקודת המוצא שלו. לא בפינה של הבר, לא מול העדשה ולא מאחורי המצלמה של הסמארטפון.
"באתי לעבוד. זה מה שאני עושה", הסביר, "הדבר היחידי שהשתנה עבורי זה שפתאום מזהים אותי בסופר. זה מדהים ומרגש, אבל זה גם מוזר, אי אפשר להגיד שלא. היו המון דיבורים, המון סרק, המון הצעות והמון מימונים שלא קרו. אני יותר מאמין בחיבורים, כשיש היגיון מאחורי השותפות, ושאפשר להתקדם יחד, ליצור סינרגיה שנותנת לכולם לחיות בשלום".
ועכשיו יש שלום?
"בטח. שלום הדדי, שלום עולמי".
אגדת "Winona Forever" הצליחה להפוך עם השנים מפולקלור חמוד על ג'וני דפ של הרוק אנד רול וההיא שכולם התאהבו בה מתישהו בניינטיז, לצ'יזבט רווי לקחים על אהבה שנשרפה בלהבות של עצמה. עד שהסיפור הזה התייצב לבסוף על "ההוא מהמשפט הכי מכוער בהוליווד", ועל איך זה אפילו לא אחד מ-100 הדברים הכי קרינג'יים ומשפילים שהוא עשה לנשים עם הידיים שלו, כולנו כבר למדנו משהו על הצהרות מונומנטליות, ועל תיקון.
"וינונה פוראבר", לעומת זאת, לא מפזרת הצהרות ולא מתפתה להגדרות, אבל כן לוקחת צד. רוק אנד רול וגם רומנטיקה. וינונה במקום ג'וני. ולנצח. רק תיזהרו במדרגות.
"וינונה פוראבר", שלמה המלך 2, תל אביב. ראשון-חמישי מ-18:00