מנוער, אבל לא מעורבב

"Shit! What's wrong with you woman? Why can't you just open a door like a normal person?"

(קליאופטרה ג'ונס, 1973. מומלץ עם "בלאדי הל", קוקטייל ובו ג'ין, שרי, מיץ עגבניות, הבאנרו ותערובת תבלינים סודית)

מגיפה או לא מגיפה, סגר או לא סגר, אם הכול היה עובד על פי התוכנית, הדלתות של "ג'ין קלאב סופרים" היו אמורות להישאר סגורות.

לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל

הכניסה לחלל הקטן ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב - פיצוציה שהתגלגלה "בטעות, עזוב, לא משנה איך" לידי בעליה הנוכחיים והפכה לבר הכי סקסי בעיר - תוכננה מלכתחילה כמעבר ספיק-איזי מתוך ה"דנים" הסמוך.

מנהרת הזמן והסאונד הזאת, על פערי העיצוב והסטייל שלה, סיפקה לעוברים בה ערך מוסף שלא נמדד בג'יגר. צעד אחד אחורה, ואתם בתוך נו-בולשיט בר, רוק & רול ושולחנות פיקניק של קק"ל. שני צעדים פנימה, ופאם גריר מסתערת עליכם, גאנז בלייזינג, ספת קטיפה והדפסים מנומרים, אהילים ורודים ודיספליי בקבוקים שמעניק באותו כרטיס גם סיור במוזיאון וגם כניסה ללונה פארק.

אם הכול היה עובד על פי התוכנית.

"I know it's a rotten game, but it's the only one the man left us to play. That's the stone cold truth"

(סופרליי, 1972. מומלץ עם, ובכן, "סופרפליי", שהוא ג'ין בתיבול שקדים קלויים, מקל ליקריץ, קליפות לימון, נענע וזוטא לבנה)

כשנה לאחר הפתיחה, יונתן גרינברג יודע מה קורה למי שעושה תוכניות. למעשה, הוא יודע את זה כבר יותר מ-15 שנה, מאז שפתח עם שותפיו את ה"סטריטס" הראשון, בית הקפה ששוכן ממש מעבר לכביש. "פתחנו, סגרנו, למדנו, נפלנו, עלינו", תימצת בשיחה עם וואלה! NEWS, "התחלנו כשלא היה בשכונה הזאת כלום חוץ מ'הקוסם'. היו לנו שנה וחצי-שנתיים של יריקת דם, ממש, אבל זה גרם לנו להדק הכול, להבין מי אנחנו ומי הקהל, מה הם רוצים ומה אנחנו רוצים. זאת הייתה התחלה מאוד מלמדת, מבגרת ומחשלת. ואז זה התחיל לעבוד".

תוך כדי עבודה, והשקת סניפים נוספים של בית הקפה ברחבי העיר, השתפצה להם מול העיניים אותה פינה, תהליך איטי אך יסודי, שבסופו הצליחו ליישר קו עם בעל הבניין (והמתווך שייצג אותו), ולהשתלט על הנכס. זה התחיל בבר-יין ("בוטיק") עם שותפים, והסתעף משם ל"דנים", אותו חיספוס-ברי שהוא גם צוואר הבקבוק של הג'ין קלאב.

"רצינו מקום שייקח את כל הלבן והנקי והבית מרקחת של הג'ין ויזריק בו עוד קצת סקס אפיל", שיחזר גרינברג, "משהו שישלב מוזיקת פורנו מהסבנטיז עם סרטי בלאקספלוטיישן. באנו למעצבת עם מחשבות על 'רמיזה' בשפה ובמיתוג, והיא זרקה אותנו מכל המדרגות ואמרה שלא תהיה שום רמיזה, ושהולכים עד הסוף".

"AK-47. The very best there is. When you absolutely, positively got to kill every mothefucker in the room, accept no substitues"

(ג'קי בראון, 1997. מומלץ עם "באד-אס מיול", ובו ג'ין, ג'ינג'ר, ליים ובירה)

חודשים ספורים של פעילות הסתיימו באבחת קורונה חדה לפני כשנה, וב"הלם מוחלט" מצדו של גרינברג. "כל השותפים עם ילדים וכולנו הסתגרנו בבית, בהדממה", סיפר, "היה שוק ברמה קיומית, טוטלית. התכנסות מאוד גדולה פנימה. זה משהו אמריקאי כזה. אתה עם השוט-גאן, דואג למשפחה שלך. ככה הרגשתי בסגר. שאף אחד לא הולך לדאוג לי".

התחושות הללו התעצמו, לצערו, ככל השימים עברו. "במעמקי הראש חשבנו שלא ישאירו אותנו ככה, בלי כלום בידיים, שלא ינטשו את העצמאים", הסביר, "כולם בחל"ת, מגניב, אבל לנו אין כלום. ואז אתה אומר 'רגע, אין לי פרנסה, באמת אין לי פרנסה'. זה הרגע שבו אתה מבין איך באמת פועלים כל הכוחות האלה, זרמי העומק העוצמתיים שמשפיעים על החיים שלנו. זה לא פוליטיקה ולא חדשות, זאת האמת.

"הרגשתי רע ברמה האישית, כאזרח, כישראלי. ישבתי בבית, ראיתי סרטי מדע בדיוני, עם כל הסתגלנות וההישרדות, ולא הבנתי למה אני נמשך דווקא לז'אנר הזה. עכשיו אני מבין, ובסוף, אולי, הממשלה תבין. אנשים באים לישראל לא כי הם רוצים להשתטח על קברי צדיקים, אלא כי מגניב פה, ויש ים, ואוכל. בסוף יתעוררו ויבינו שאנחנו נכס, לא? אני מקווה לפחות".

"Of all the gin joints in all the towns in all the world, she walks into mine"

(קזבלנקה, 1942. מומלץ עם "בלאדי גרינגו", ובו ג'ין מזקל, תפוז דם, ליים, אשכולית אדומה, אגאבה והבנארו)

תום הסגר הראשון הוליד פרץ של אופטימיות יחסית, שמתובלת - כיאה למקום - בלא מעט ביטרס. "כשפתחנו מחדש, הייתי עדיין מבוהל. תידרכתי את הצוות לפני והסברתי להם שזה באמת רציני, מגיפה עולמית עם השלכות בריאותיות", שיחזר גרינברג, "שעתיים אחר כך עמדתי בחוץ וראיתי את רומא נופלת. אנשים על גבי אנשים, אנרגיה של ישראלים. אמרו להם שנגמר, אמרו להם לצאת לעשות חיים, ולא מעניין אותם יותר כלום".

המראות האלה, בצירוף תובנות המד"ב ההישרדותי של גרינברג, הולידו בסופו של דבר את הג'ין קלאב סטור, חנות שפותחת דלתות (ראיתם מה עשינו שם?) לרחוב, ולקהל, ומוזגת את הבר הביתה.

יש בה ג'ין מתובל הום-מייד, מושרה בתערובות פירות ותבלינים שנשתה "עם קצת פחות טוניק ממה שאתם רגילים", כהמלצת הצוות. יש גם את קוקטיילי הבית, שמשוקשקים בעת ההזמנה, טבעיים וטריים, שיחזיקו לכם במקרר כעשרה ימים (אבל ברצינות, למה שהם יחזיקו אצלכם כל כך הרבה זמן?), יש מותגי ג'ין שלא קל להשיג בחוץ (לרבות בקבוקים ששווה להתייחס אליהם כיצירות עיצוב פלסטי), וטוניקים ואפילו כוסות בר אמיתיות. אה, ויש גם את "השפה" ההיא שהושתקה על ידי המגיפה, וחוזרת לדבר כעת בקול רם, "ערוכה לכל שלבי האבולוציה של הנגיף", בטייק-אווי ובמשלוחים, בעמידה ברחוב ועל ארגזי תנובה, לצלילי פלייליסט שכולו קטיפה סגולה.

נסיעת רכבת ההרים האקסטרימית הזאת הותירה לא מעט תובנות בקרב גרינברג ושותפיו, מתבלת שנים ארוכות של יזמות ומזניקה מחשבות-עומק על ערכים, סדר עדיפויות ויציאה מהעיר, רחמנא ליצלן. "אצלי המשבר האישי בא עוד לפני הקורונה, אבל סיימתי אותו עם הבנה שיש בי עוד כוח, עדיין לא מיציתי", תיאר, "היצירה נמצאת, מגיעה מכל מקום. השאלה היא לאן היא תלך ובאיזה כיוון. זאת הדילמה הגדולה של החיים של כולנו, לא?".

הגשם מעביר את השיחה שלנו מאותם ספסלי עץ אל תוך הבר הכבר-לא-כל-כך-סודי. התאורה מעומעמת, והווליום יורד כמעט באוטומט. "כמה אפשר להתמרמר על הסיסטם?", תוהה גרינברג, "בשלב מסוים אתה מבין שאי אפשר להתעסק עם זה כל הזמן, ועכשיו צריך לחיות".

ג'ין קלאב סופרים, קינג ג'ורג 83, תל אביב. פרטים נוספים והזמנות כאן