בסוף, וכמה שכולם ניסו להימנע מזה, לרקוד סביב המילה, לדלג עליה באלגנטיות, הכול מתחיל ונגמר בחמגשיות.
מתחיל ב"חמגשיות" שהפכו בלעג לקוד בלפורי, אמצעי מקטין לסעיפי אישום בשחיתות. ונגמר בקופסאות האלומיניום - אחידות בתוכנן, אחידות ברמתן - שחילקה עיריית תל אביב בסגר הראשון. באמצע, בין עיר הבירה לבירה בעיני עצמה, מתנדנד כבר יותר משנה הבסיס של כל המבנה הרעוע הזה שנקרא לפעמים בבדיחות הדעת "התמודדות הרשויות עם הקורונה".
וכשמבנים מתערערים, כשוואקום נוצר, נכנסים אנשים. בני אדם. מפשיטים הצהרות פומפוזיות ומפשילים שרוולים, ממיסים מבטים חשדניים ומקרצפים ציניות. בתמצית - מאכילים, ואם צריך חמגשיות, שיהיה בחמגשיות.
צורך עולה ועולה. תוכנית "מסעדות בסולידריות", מסעדת "אייבי"
תוכנית "מסעדות בסולידריות", האחות הקטנה של "תרבות של סולידריות", נולדה, כמו לא מעט יוזמות חברתיות אחרות כאן, מתוך מבט מפוכח בכאוס הישראלי. "מתנדבות ומתנדבים שהתארגנו לנוכח משבר הקורונה כדי לעזור לאלו הפגיעים ביותר בינינו", כהגדרת מנהלותיה, "אלו שצרכיהם הבסיסיים ביותר אינם נענים".
מה שהחל בגל ההדבקה הראשון כיוזמה השואפת להציל מזון ממסעדות ולחלקו ברחבי הארץ, גדל מגל לגל (לגל), וגולש כעת בים הסוער של מדיניות הרווחה הישראלית, משנה כיוון אך לא מאבד פוקוס. "הגעתי מארצות הברית לפני הסגר הראשון, הסתכלתי מסביב וראיתי המון מסעדות אהובות, חלקן שייכות לחברים, סגורות. מקומות שיודעים לבשל ויודעים לבשל טוב, מושבתים לחלוטין", סיפרה עלמה בק, ממקימות התוכנית, לוואלה! NEWS, "ראיתי גם אנשים שזקוקים לאוכל, וצורך עולה ועולה".
בק וחברותיה שאבו השראה מפרויקט "World Central Kitchen" האמריקני, ובמסגרתו מקים השף חוזה אנדראס "מטבחי-שדה" באזורים האסוניים ביותר בנמצא, מעיירות שנפגעו בהוריקן ועד שכונות מצוקה שהתכופפו בפני הנגיף. כאן, הן הבינו במהרה, אולי לא יעבור הוריקן, אבל ייקח שנים לתקן את נזקי הסערה.
מסעדת "אייבי" בהובלת האחים אסף ויותם דוקטור הצטרפה לתוכנית בשלושת החודשים האחרונים, בפיילוט שהשליך במרוצת הזמן עוגן אנושי ברחבי העיר.
הפורמט פשוט - תרומות אזרחיות מממנות חזרה מחל"ת של אנשי צוות מהמסעדה (במקרה הזה, כ-4 משרות) שמוקדשים כולם לפרויקט, אך האופרציה מורכבת - בישול כאלף מנות לכ-140 נתמכים, ושינוען פעמיים בשבוע לבתים. המימון, במידה ותהיתם (אבל סביר שלא), הוא ההבדל הגדול בין אנדראס לדוקטור, בין ארצות הברית לישראל, בין דולרים פדרליים לשקלים פרטיים.
"היה לי ברור שזה מתאים לנו, שמדובר במשהו שנמצא כבר בתוך סל הערכים של הקבוצה", סיפר דוקטור, "הרווחה לא מצליחה לעמוד בביקוש, וזאת התארגנות אזרחית מדהימה".
חודשים ספורים לאחר שעלה עצבני לבלפור וחילק עם חבריו אוכל לעוברים ושבים - "פעילות חברתית עם פן קצת מתריס", כהגדרתו - החליט דוקטור לשנות כיוון. "הבנתי שאני פחות בעניין של להגיד כל הזמן מה רע ומה לא בסדר, ויותר בעניין של להראות צד אחר של החברה. ברמה הערכית, מה שמוביל אותנו זה ערבות הדדית והשאיפה להחזיר לתודעה ולשיח את 'הישראלי היפה'".
אנחנו יושבים ברחבה החיצונית של "אייבי", נווה מדבר אורבני שמח בשגרה, בין גבעות של ארגזי "תנובה" צבעוניים וטרנדיים וכיסאות מקופלים בכל אחת מהפינות. הסככה החיצונית פתוחה לקיץ-ינואר הישראלי, המטבח עובד - גריל, תנורים כיריים והכול - ורק הבר הארוך של המסעדה מסגיר את הסיטואציה, כמעט כורע תחת מערומי קופסאות הפלסטיק הארוזות, שממתינות למשלוח.
הרכב הארוחות דינמי יחסית, מבוסס על תזונה ים-תיכונית ונבנה על ידי התזונאית רקלה בן אלטבט. מרק עדשים, פסטה ברוטב עגבניות, קציצות ושניצל, ירקות טריים. "חיפשנו הכוונה, מתוך מטרה לספק לאנשים אוכל הגון, טרי ואיכותי, ארוחות עם ערכים תזונתיים שבכל אחת מהן ניתן למצוא את כל אבות המזון".
דוקטור מדבר ומסתובב עם בת קטנה בידיים - יום הולדת שנה בסוף השבוע, תגידו מזל טוב - במה שהוא מקרה מייצג בהחלט של המציאות המסעדנית הנוכחית בישראל, אך גם פרופורציה אולטימטיבית למה שחשוב. "העיקר בעיני במיזם הזה הוא הקהילתיות, ולשם זה הולך. מראש אמרנו שאנחנו לא רוצים להיות מפעל הזנה או בית תמחוי, אלא להקשיב לאנשים, ובעתיד גם לראות את הפרצופים. ניצול שואה, למשל, שמקבל לחמניה ביום שישי במקום חלה, כי הוא לבד ולא יכול לשאת את המחשבה של לזרוק אוכל. זה הכוח של הפרויקט".
האוזניים הקשובות שייכות ללירן צ'רנוב, מנהל משמרת ב"אייבי" שהפך למנהל קהילה במיזם, או במילים אחרות - האיש שמשוחח עם הנתמכים מדי שבוע. "זה התחיל כקופסאות אוכל עם מספרים ומדבקות, אבל מהרגע שהתחלתי ממש לדבר איתם, גיליתי את הדמויות שעומדות מאחורי כל כתובת, ואת כל הסיפורים שלהן", תיאר, "ועכשיו נוצר קשר אישי".
צ'רנוב מתקשר לכולם, אוסף פידבקים ותגובות, הערות וחוויות אישיות. חלק מהשיחות אינפורמטיביות, וחלקן גולש הרבה מעבר לגבולות הפרויקט. "זה מכניס לפרופורציות כמובן. אני לא עיוור למציאות שבה אנחנו חיים, אבל מעציב לדעת שיש כל כך הרבה אנשים שזקוקים לעזרה, והמדינה לא מצליחה להגיע לכולם, או לא יודעת לענות על הצורך הנכון. יש אנשים, למשל, שלא יידעו מה לעשות עם מצרכים יבשים כי הם לא יודעים לבשל. וזאת הגדולה של הפרויקט. אנחנו עוזרים למשהו כמו 140 נפשות, אבל אולי כדאי שכולם יסתכלו קצת הצידה, לקהילה הקרובה, ויתחילו להבין מה צריך לעשות ומה יעזור".
המעגל הקהילתי הזה נסגר עם TAKE, חברת השליחויות שמעבירה את הארוחות לבתים, ופועלת על בסיס תפיסת עולם של רווח כלכלי המקביל לרווח קהילתי. "יש לנו המון שאיפות ותוכניות", אמרה לילך קרני, מנהלת התוכנית, "התחלנו ב'אייבי' אבל אנחנו מקוות להתפשט ולהמשיך, גם מחוץ לתל אביב. הרעיון הוא ליצור עוד ועוד קהילות, ולסייע כך לכל החוליות בשרשרת".
גוני חרלפ הגיעה לפרויקט הזה מתוך צורך בוער "לתת מענה יותר קבוע ויותר יציב לצורך שעולה שוב ושוב, ונותר ללא פתרון כרגע, בארוחות חמות". היא מעריכה שהקורונה הכלכלית, כהגדרתה, "תישאר עמנו עוד הרבה זמן", ומקווה שהתוכנית תצליח לחזק גם מסעדות "שעברו אסון כלכלי שייקח זמן להשתקם ממנו" וגם "אנשים שיזדקקו לשירות הזה" בעתיד הנראה לעין.
"המעגל שמניע כלכלה ומניע עובדים ומניע מעורבות קהילתית תפס אותי מיד", סיפרה אביטל אורן, "זה משנה את קונספט הנתינה ומייצר קשר קצת אחר. לא מישהו עלום שם שתורמים לו משהו, אלא בן אדם שאנחנו מכירים ויודעים מי זה. יש כאן משהו יותר אישי. אנחנו מתחילים לדעת על ימי הולדת, למשל, וזה מה שקסום בעיני".
קבוצת הנשים שמנהלות את התוכנית - שבע במספר, לרבות איה הכט, איילת כרמלי מסינגר ורוני רוזנברג צדר שלא התראיינו לכתבה - יושבות סביב שולחן עגול באותה רחבה אפוקליפטית של "אייבי" ומחלקות קשב בין מחברות עבות, רשימות עבות עוד יותר ושאיפות ענקיות, שכולם כנראה צריכים להיות שותפים להן, במידה כזאת או אחרת.
"אפשר להעצים אנשים, לתת להם כוח, להגיד להם שאתה עדיין בן אדם, ועדיין מותר לך שיהיו לך העדפות מסוימות כשאתה יושב לאכול, למרות כל הקושי", סיכמה בק, "יש המון דברים רגשיים בתוך אוכל שחשוב לנו לחזק, ורק ככה נצליח לייצר תקשורת ואמון עם האנשים".
לפרטים נוספים ומידע על תרומות לתוכנית "מסעדות בסולידריות" - לחצו כאן, או דרך המייל restaurantsinsolidarity@gmail.com