"אייבי" עדיין שמחה, אבל קצת פחות. מישהו עוד מטפח פה את קונסטרוקציית הירוקים המרשימה שצומחת על הקירות בחוץ, והפלישה הנדל"נית לרחבה הסמוכה היא ללא כל ספק מהלך העיצוב המסעדני המוצלח של 2020, אבל כל הדברים הללו - צמחים שלא מתייחסים לקורונה ומסעדנים שלא שוקעים בדיכאון - טובים רק לרושם ראשוני. כמה שניות אחריו, אתה נוחת לקרקע.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
הבר הארוך, הפתוח למטבח ולאש, חשוף לחלוטין, ריק מן הסתם מאנשים מחייכים. הכניסה חסומה בשולחן הזמנות קשוח, פנג-שוואי שמנוגד לחלוטין לדי.אנ.איי של אחד המקומות הכי מסבירי פנים בעיר. בריסטול לבן בכתב יד מסביר מה מותר ומה אסור, מה הכללים ואיך הם ממוסגרים. בתמצית: מזמינים ואוכלים. אפשר על ספסל, אפשר להביא כיסאות מהבית, אפשר גם לשבת די בנוחות על חבילות האוויר החם שנשלחות לתושבים כל יום מהכנסת.
עוד קצת הצידה עם המבט, ותקווה קטנה מתעוררת. שולחן עץ נוסף. מיכל מים ענקי, אגלי קרח נוזלים מצדיו. שלושה בקבוקי אלכוהול, כוסיות פלסטיק נמוכות, ופתק: "צ'ייסרים במזיגה עצמית. באהבה". לב שבור הוא לב שלם.
התפריט קצר, וה"ספיישלים" מתווספים מלמעלה על A4. זהו מטבח מותאם, שעטנז של שגרה וחירום, שמנסה לענות במקביל על כל פירמידת הצרכים שלנו בימים אלה - שיהיה מטוגן, שיהיה מנחם, שיהיה טעים. מנסה, ומצליח.
יש סביצ'ה ודג כבוש וסלט, אבל זה יותר "אייבי" של פעם ופחות "אייבי אפטר דארק" של עכשיו. הלכנו על נקניקיה (מרגז פורל, עם קולסלאו וחרדל, ותפוצ'יפס בטטה, 67 שקלים) ושניצל (לברק, עם קולסלאו וליים כבוש, ואותו צ'יפס בטטה, באותו מחיר), עם תפוחי אדמה (מעושנים ומטוגנים, 33 שקלים) ובטטה (צלויה בשלמותה, עלי נענע וקרם פרש, במחיר פחמימתי זהה).
הכול נארז בקופסאות טייק-אווי, מוכנס לשקיות נייר עבות, משודך, נאטם, משונע. אלו מילים מכוערות, אבל התוכן יפהפה.
נתחיל בלחמניות, זהות לנקניקיה ולשניצל, ומגויסות לאותה משימה - להיות שם בלי להיות שם, להחזיק הכול וגם לחבק קצת. הן הצליחו כל כך, עד שעצרנו הכול לפחות שלוש פעמים, מתפעלים מהיצירה ההנדסית הנדירה הזאת. לא מעט לחמניות הרסו לא מעט מנות בעיר, כאן לא נתנו לזה לקרות, להיפך.
הפנים ניגן גם הוא באותה הופעה. הנקניקיה וממרחיה לקחו את בלוטות הטעם לסיבוב קצר בברלין עם טעמי קארי קלים, ואז חזרו ארצה להבליט את הפורל. עם הקולסלאו הפריך והחרדל שלא סתם נמרח ומשך משכורת, הצטבר לו בפה ביס שהוא הרבה יותר מנקניקיה בלחמניה.
ה"שניצל" עבד על אותן רגשות בדיוק. כלומר, שמחת חיים ותאווה חסרת רסן. שני נתחים דקים ופריכים של לברק הושכבו לישון באותה לחמניה לצד אותו קולסלאו. הפנורמה המרקמית של הביס הזה עוברת מרך (הלחמניה), לפריך יותר (השניצל) עד קראנצ'י ממש (הקולסלאו) וחוזר חלילה. זה נחמד מאוד בתיאוריה, והרבה יותר טוב במציאות. הדבר היחידי שזקוק פה למעט יותר תשומת לב הוא אחידות הליים הכבוש, שנעלם בביסים מסוימים ומשתלט לחלוטין על אחרים. אבל בואו נגיד את זה ככה - אם ההערה היחידה בכריך הזה היא על אחידות ליים כבוש, החיים שלכם ממש בסדר כרגע.
תפוחי האדמה - מנה שבלי לדעת מספרים אפשר לנחש שמגיעה בשגרה לכל שולחן ב"אייבי" - היו מעושנים כמובטח ומטוגנים כמובטח, ולכן גם חוסלו כמובטח. זה נשמע אלמנטרי, אבל מדובר במנה נדיבה מאוד. אם תאכלו אותם מיד לאחר ההזמנה, הם יתנו לכם FEEL צ'יפסי יותר, אבל הם שורדים יפה עד הבית, ואפילו מפתחים קצת אופי בדרך. באשר לבטטה, הגיע הזמן לומר את האמת שכולנו מנסים להימנע ממנה כבר שנים - הגיע הזמן להניח להן, אין תהליך מטבחי שלא עבר עליהן, וכפועל יוצא גם אין בטטות בעיר הזאת שלא מפהקות את עצמן לשולחן.
בדקות הספורות שביליתי ב"אייבי" בהמתנה להזמנה שלי ניגשו לפחות שישה אנשים לשולחן הצ'ייסרים המאולתר. אף אחד מהם לא הבין מה קורה שם. חלק הסתכלו מסביב - מחפשים אחר מצלמה נסתרת? מבקשים אישור מגורם רשמי? תוהים האם הגיעו לגן עדן? - חלק ויתרו וחלק ניגשו למארחת או לאחת מנשות הצוות ושאלו בזהירות האם מה שראו עיניהם הוא באמת מה שראו עיניהם.
השלט המסביר-את-עצמו לא עזר, אבל זו לא אשמת הלקוחות ובטח לא אשמת "אייבי". אם כבר, זו אשמת הישראליות כולה. התרגלנו לרע, לבינוני, לעוקץ. זרמנו עם הטריק והתעלול, הסכמנו והתפשרנו והורדנו ראש. שכחנו איך עושים את זה נכון, נדיב, אמיתי, ישראלי. כן, אני אולי מעמיס את הצ'ייסרים האלה על מגש ויוצא לסיבוב חברתי ארוך מדי וכבד מדי, אבל אף אחד לא יצליח לשכנע אותי אחרת. אתם מוזמנים לנסות, או פשוט לגשת ל"אייבי" ולשתות משהו.
"אייבי", לינקולן 16, תל אביב-יפו, 03-777-5161