מור קורל עומדת מול העדשה של ראובן קסטרו האגדי ומדגמנת נון-דיגמון. הוא מזיז אותה ממקום למקום בחצר הענקית (והמושלמת והסודית כמובן, עוד נחזור אליה, עדיף כמה שיותר מהר) שנשפכת מהדירה התל אביבית שלה, ולא מפסיק להבזיק. על המדרגות, מעבר למעקה, בתוך הצמחיה. חיוך. בלי חיוך. לחיצה ועוד לחיצה ועוד לחיצה. סט צילומים רגיל בסך הכול, שנוח רק למי שמרגיש נוח על סט צילומים.
היא משחררת, אבל לא לגמרי. מתביימת בשמחה, אך מתוזכרת כל הזמן להוריד את הכתף, להרפות את הידיים. רצה כמובן לבדוק איך יצא. היא, למקרה שתהיתם ובניגוד לכל השאר, לא מרוצה. אנשים שלא מרגישים בנוח על סט צילומים אף פעם לא מרוצים.
השנה האבודה שלי - פרויקט מיוחד בוואלה! NEWS
ואז, דווקא כשהלוקיישנים נגמרים לקסטרו, הכול משתחרר. היא קמה מהמדרגות, נכנסת אל ירכתי בר העץ הביתי שמשקיף לאותה חצר, ומתחילה לעבוד. יש סכין חד ולימון טרי שנכנע לו במהירות, עשבי תיבול, ערימות של קרח ואינספור בקבוקים, בקבוקונים, סטיררים וכוסות הגשה. יש גם, אפילו היא תאשר אחר כך, את התמונות הכי טובות שאפשר יהיה להוציא מהיום הזה.
ככה זה כשעושים מה שאוהבים.
עם הגב לקיר. מור קורל
המסע של מור למבצר האלכוהולי הזה התחיל כשהיא הייתה טינאייג'רית עם חלום אחד - "שיקחו אותי כבר לעבוד כמלצרית". כשזה קרה - עבודה בסושיה - "הרגשתי שעשיתי את זה".
אחרי הצבא היא טסה לחו"ל, כמו כולם, וחרשה את מרכז אמריקה, כמו רובם, "אבל מהר מאוד הבנתי שהטיול *הזה* לא מעניין אותי כל כך. קפצתי מהוסטל להוסטל, מנקודה לנקודה וסימנתי V על כל האטרקציות, ואחרי חודשיים-שלושה הבנתי שאני אכן רוצה מאוד לחוות מקומות אחרים, אבל לא ככה. שהדרך הנכונה עוברת בתרבות המקומית".
היכרות עם "בחור קנדי" שבדיוק פתח בר בסאן חואן דל סור שבניקרגואה (עיירת חוף סמוכה לקוסטה ריקה, שידועה בזכות החופים היפים שבה, אומרת ויקיפדיה בלי לגרום לנו לקנא בכלל) הובילה אותה לטיול האמיתי, זה שחיפשה ולא מצאה בין האטרקציות. "היה לי אז הרבה אומץ, ונתקעתי שם כמעט שנה. הייתי ילדה בת 22, שקיבלה המון אחריות על האלכוהול והמטבח, והזדמנות ממש לשחק עם הרבה דברים. זה היה משהו אינטימי, ושם בדיוק הבנתי שזה הדבר שלי. היום כמובן אני מסתכלת לאחור ומבינה עד כמה לא הבנתי אז כלום".
החודשים חלפו וקורל הרגישה את גלי הלחץ הפולניים הולכים ומתגברים, מרעידים את חופי ישראל וניקרגואה כאחד. "הרגשתי את זה איפשהו מאחורי הראש. שאומרים לי: 'חמודה, יאללה, הגיע הזמן להתחיל את החיים', והקשבתי לזה". היא חזרה ארצה והודיעה להורים רצונה להתחיל ללמוד בישול. הם מצידם, הנהנו יפה ואמרו לה לא. לימודים "רגילים" איט איז. אוניברסיטה. ניהול. תקשורת
התואר האמיתי שלה, עם זאת, היה על הבר.
"בין שני עולמות". קורל בטולום
קורל הצטרפה ל-223, בר הקוקטיילים הראשון בתל אביב, והחלה לפנות שולחנות. שנתיים לאחר מכן, בהדרכת אריאל לייזגולד ("הגורו שלי") היא ניהלה את הבר, וצוות מוכשר מאוד של ברמנים. "זה היה תפקיד החלומות שלי, ועשינו דברים מדהימים ביחד", שיחזרה.
היו גם תחרויות ברמנים בינלאומיות, מקומות ראשונים ותהילה מקצועית, אבל הרצון לנסוע, לראות, לחקור, המשיך לבעבע. פה שווקים בקמבודיה, שם מאמות תאילנדיות שמכניסות אותה למטבח, חודש בוויטנאם וחודש בתל אביב, און אנד אוף, עד הלקוח החתיך שהתיישב לה על הבר בדיזנגוף.
"בדיוק סיימתי את הלימודים, והבעלים של 'Mulberry Project' שותה מולי, מספר לי שהבר הניו-יורקי שלו פותח חטיבת פופ-אפ שתרוץ ברחבי העולם, תחת המותג. חודשיים אחר כך, בדיוק אחרי המבחן האחרון שלי בתואר, הוא כבר הטיס אותי למקסיקו".
קורל בילתה עשרה חודשים בטולום, בבר שבמלון "זברה", על Beach Road. אין שם של ציר תנועה בעולם שמסביר את עצמו טוב יותר, אבל היא שמרה על פרופורציה. "טולום מחולקת לשניים - הבמה, ומאחורי הקלעים. על הבמה רואים כמובן חוף קריבי מושלם. זה חומר לאינסטגרם, כולל אלה שמסתובבות על קו המים ומתחזקות חצי מיליון עוקבים. אנחנו, לעומת זאת, גרנו איפה שהמקומיים חיים. זאת נסיעה של עשר דקות על אופנוע, ואתה עובר בין שני עולמות, מגיע מקהילת בני מאיה שמתפעלים את כל ההצגה הזאת ב-11 דולר ליום, היישר לבר מושלם על החוף".
הפופ-אפ הסתיים, והיא המשיכה לנדוד. חודש בוואחקה כדי לחקור את תרבות המסקל. "קיץ" באיסלנד עם הפרויקט ("אתה יוצא מהמטוס ומרגיש שאתה הולך על הירח. זה היה אוגוסט, אבל הכי קר שהיה להם במאה השנים האחרונות"), ואז 180 מעלות לניירובי, לקבל בשמחה "כאפה תרבותית" (שם הבנתי מצוין כמה טעם אישי הוא תלוי תרבות. למשל, שהגבריות הנפוצה באזור מובילה את הלקוחות ללכת על הקוקטיילים המתוקים ביותר, בניגוד למה שמקובל במקומות אחרים"). חוויות נאספו, זרעים נזרעו, הקוקטייל שלה התחיל להתאזן.
השלב הבא שלה היה לימודים באוניברסיטה למדעי הגסטרונומיה בברה שבצפון איטליה, שנה שחיברה לה, כהגדרתה, את כל מסעותיה. "ההורים שלי רצו שאני אהיה סטודנטית, ופתאום יכולתי להיות סטודנטית למשהו שאני באמת רוצה. לזה".
היא סיימה את התואר לפני כשנה והייתה אמורה להמשיך לארצות הברית ולעבוד שם. "נחתתי קודם בארץ כדי לכתוב את התזה - כיצד מטבח של מהגרים משקף את המעמד הפוליטי שלהם, הסתובבתי הרבה באזור נווה שאנן וזה הרגיש לי כמו עוד טיול. הכרתי את בן הזוג שלי, ומצאתי את הדירה הזאת ופתאום נהיה לי נעים פה אחרי שנים של טיולים".
היא הגישה מועמדות לעבודה ב-R2M, הגשימה חלום נוסף כשהתקבלה לנהל את הבר של הבראסרי ("הייתי יושבת שם בגיל 18 ומסתכלת על הברמנים כמו אגדות חיות"), וראתה איך הכול שוקע באבק הקורונה שלושה חודשים בלבד לאחר מכן. "אולי זה היה סימן לשבת בבית ולחשוב", תיארה.
כמה שבועות של מחשבות מאומצות (וגם עבודה, ניסויים וטעימות בחצר. שוב, כמה שווה יכולה להיות החצר הזאת?) הולידו את "מאצו קוואטרו", מותג הקוקטיילים הפרטי שלה, שמבקבק ישראליות עד הבית. "להגיד שאני מתבססת על אלכוהול טוב וחומרי גלם איכותיים זאת קלישאה. כולם עושים את זה", הסבירה, "אז אני משתדלת להתעקש על פירות טריים, ולשלב טעמים שהם אני, מקומיים, מפה".
מה למשל? "מרגריטה שוק לווינסקי" מרירה (טקילה אשכולית אדומה, תה לווינסקי מתובל בגרניום הל והיביסקוס, כתר מלח זעתר), או "ארץ טרופית יפה" שלוקחת גלויה מכל טיול שהרחיק אותה מפה, ומקרבת הכול חזרה לאותו בקבוק.
לכבוד החורף נוצרו נגרוני קצת אחר (על קוניאק, עם שוקולד מריר) ו"סטיקי וולנטיינס", עירבוב וודקת הדרים עם מה שניתן לכנות בקלות כטירוף שוקולד-תותים-מאצ'ה, וגם "בריטיש בלאדי" חמצמץ (ג'ין מושרה בשמן זית, אשכולית לבנה ופומלה, דבש מבושל עם מרווה ולואיזה, מעורבב על מקל קינמון), שהתחיל תמים בידיים שלי והסתיים - אני בטוח, וההקלטה מוכיחה את זה - בשאלות מעט סחרחרות לקראת סוף הריאיון.
לא פופולרי להגיד את זה בימים אלה, אבל החיים של מור קיבלו בעיטה קדימה בשנה הזאת. "הייתי חייבת - כל מה שאני מכירה כמקום פרנסה נגמר, קמתי כל יום עם הגב לקיר, ובכל יום מחדש הייתי צריכה להבין במהירות - אוקיי, איך אני מתפרנסת ממה שאני אוהבת, ועכשיו?".
התשובה - אותו מאצו קוואטרו, השוזר יחד מזא"ה תל אביבי ופולנטיה איטלקית - מחזיקה אותה לעת עתה עם ראש מעל המים, ועיניים שלא מרפות מהאופק. "עשיתי שנים של מסעות בלי לדעת בדיוק לאן זה יוביל אותי. אספתי חוויות, ואני יודעת שבסוף כל הנקודות האלה הולכות להתחבר". ניקרגואה ומקסיקו, רייקיאוויק וניירובי, איטליה ואלנבי. בסוף הכול מתערבב ביד לקוקטייל מושלם.