איקאה, קוצר נשימה והאוצר של רפי כהן: סודות המרפסת הגדולים של עדי ניסני

אם הייתי סוכן ביטוח שצריך למכור עד סוף החודש עוד קצת פוליסות להגנה על מחשבים ניידים וסמארטפונים, קבלן בתחילת דרכו שמחפש אתרי חפירה עם פוטנציאל, או גיאולוג שחייב דגימות קרקע-אוויר מהאזור הספציפי הזה, הייתי מזמן מתמקם מחוץ לסטודיו של עדי ניסני ביפו.

לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל

הייתי עושה אותו דבר גם כלקוח שמבקש קצת אותנטיות לאחר שהתייאש למצוא כזאת בשוק הפשפשים, או במאי עם שאיפות דוקומונטריות שרוצה להרים יצירה על בעלי מקצוע שעדיין עובדים עם הידיים ב-2021.

כמישהו שכותב על אוכל, לעומת זאת, באתי בשביל הסיפורים, כל אחד מהם מנער אבק בפני עצמו. לכם, אבל, כדאי לבוא לפה בלי קשר לתואר המקצועי שלכם, ורק בשביל לחזות בפלא הזה - אבק, אבק אמיתי של יצירה ועבודת כפיים. אבק של עשייה, שמכסה גם את השולחן הכי ייצוגי שיש לניסני בסטודיו, מחלחל מבעד ללוח המקשים שלה, ולא מרגש אותה כהוא זה.

אותה לא, אבל את כל השאר כן.

קשה לחשוב על מסעדה ישראלית ראויה שניסני אינה נוכחת בה היום, ומצחיק להיזכר איך הכול התחיל - סטודנטית בבצלאל ומלצרית ב"כתית" הראשונה של מאיר אדוני שמסתובבת עם סל שוק מפוספס ואדיר בגודלו על כתפיה, ומנסה להראות לעולם כלי אוכל.

"האינסטגרם התחיל אז, והעליתי כל מיני דברים", שיחזרה, "מאיר קרא לי אליו בלי לדעת מי אני. באתי עם הסל ומלא-מלא דברים. פתחנו שולחן ופתאום נפל לו האסימון שאני גם מלצרית אצלו".

זמן קצר לאחר מכן, עם אותו סל ואותן כתפיים, הסתובבה ניסני בתל אביב כשחבר הפציר בה להיכנס למסעדת "רפאל" של רפי כהן.

"אני נכנסת עם הסל", היא מתארת במה שהיה צריך להיות וידאו ויזואלי ולא סתם מילים, "והקניין כזה: 'מה את צריכה?'. סיפרתי לו שבאתי להראות דברים. הוצאתי לו צלחת. והוא אמר: 'חכי רגע' וקרא לרפי. פרשנו הכול, הוא הרים, הסתכל, בחן ושאל: 'זה את עושה לבד? לבד-לבד? את יכולה לעשות הרבה כאלה?'. עניתי שכן. אז הוא אמר: 'טוב, 100 מזה, 200 מזה, 300 מזה'. הייתי בשוק, בכלל לא האמנתי שאני מדברת איתו".

ניסני נכנסה לסטודיו הקטן שלה למחרת כדי לפגוש את אותן הזמנות בחיים האמיתיים. "אני רואה את הכמויות, יש לי באותה תקופה שתי תבניות בסך הכול, ואין לי מושג איך אני עושה את זה", צחקה.

פתיחת הדלת הזאת הולידה מסע מסעדתי מתמשך, שעצר כמעט בכל תחנת אוכל שהחליטה להקדיש קצת מחשבה לכלים שמוגשים לסועדיה. ניסני, עם זאת, רצתה יותר.

"כל הזמן הייתה לי תשוקה להתרחב מעבר לכלים שמכרתי למסעדות", סיפרה, "מסעדה זה דבר מאוד מוגבל, בצבעוניות ובצורניות. הכול צריך להיות מאוד פונקציונלי, ויש גבול למה שיזמינו ממך. אחת למיליון את עושה משהו שהוא לא סוג של צלחת".

במין הפוך על הפוך אירוני שכזה, דווקא הקורונה דחפה אותה לשם, שניה אחרי שהיא הצליחה איכשהו לחשוב אופטימי. "פתאום היה לי ביטול ביטול ביטול ביטול. אפס הזמנות. הייתי יומיים עם קוצר נשימה אבל אמרתי: 'רגע, אני יכולה לעשות עכשיו מה שבא לי. זאת ההזדמנות שחיפשתי. אני יכולה לעשות, ואם יקנו - יקנו'".

ועשתה. קולקציית פסח שלה רוקנה לה את אתר ההזמנות ואת הסטודיו, ומיזם המשלוחים העצמאי בהובלתה עשה את כל היתר. "העמסנו שלוש מכוניות, כל אחד עם קו אחר. הבן שלי מאחורה עם מגש פיצה מעליו - ונסענו. הכביש היה ריק כי סגר ואף אחד לא יצא מהבית. אז אמרתי 'אוקיי, אולי זה טוב'".

חג החליף חג, MKR הפגיז רייטינג, ותבנית האינגליש קייק של ניסני "עשתה בלגן", כהגדרתה. "ידעתי שיאהבו אותה, ידעתי שיעופו עליה. שנים חלמתי עליה, לא היה זמן, עשיתי אותה והיא נמכרה - אני לא רוצה להגיד לך את הכמות".

כלי פסח הפכו לכלי שבועות, והיא המשיכה. "עשיתי משהו שנקרא סדרת 'כנען', עם כלים שקורצים מאוד לעולמות האפייה, וחומרים שהחזירו אותי ואת הלקוחות למקורות, לשורשים, עם תחושה אדמתית ותחושת יצירה של עשייה ועבודת ידיים".

הרגשת אז שהגעת לאן שתיכננת? שההחלטה שלך השתלמה?

"כן, אבל לא החלטתי, פשוט הצלחתי לעשות את זה. לא היה לי את הרעש, והחזון הזה שאני חולמת עליו שנים פשוט הצליח להתממש, ונתן לי לפרוח, לעוף".

החזון של ניסני מתממש עכשיו גם בתוך "Summer of Grey Goose", פרויקט בהובלת מותג הוודקה הצרפתי, שתוצריו הם שלושה מארזים "לוכדי חווית קיץ".

ניסני היא אחת הצלעות במשולש הנשי שהוביל את הפרויקט - הילה ויינברג אורזל מ"ביליבלונד" וגיל שחם מ"פארמה קולטורה" מציעות מארז משלהן - ולקחה את הבריף שלו למקום הבילוי האהוב עליה - המרפסת.

"זה מותג שאני באמת אוהבת, וזה שהוא פנה לשלוש בנות רק משך אותי עוד יותר, והיה מגניב", הסבירה, "אירוח ואלכוהול הם הרי בלתי נפרדים. אנחנו שותים הרבה ומארחים הרבה. הבן זוג שלי הוא גם בעל מסעדה, וזאת הייתה דווקא הזדמנות די מגניבה בשבילי לעשות משהו שהוא קצת אחר, ולהגיע ככה לקהלים יותר גדולים".

המארז של ניסני מציע (תמורת 550 שקלים) את הפיקניק המרפסתי המושלם - וודקה מן הסתם, עם מתכוני קוקטיילים, קערת פירות מקרמיקה עם חורי מסננת שמצילה את קניות השוק בקיץ הלוהט הזה, פמוט ונר, וגם שתי כוסות קוקטייל "קצת שונות, מפורצלן, מאוד אישיות ומשדרות תחושה פירותית, של סלט פירות כזה", כהגדרתה.

"זה הכי קרוב אליי", סיפרה, "כל מי שמכיר אותי יודע שהמרפסת זה החדר שלי. אני רק ישנה בחדר שינה, אבל נמצאת במרפסת כל הזמן. כשהחברות באות, הן צוחקות שהיום 'יוצאים למרפסת'".

מארז הקיץ הזה שולח אותי מיד לחקור אותה על עונתיות וטרנדים, על "דברים שרואים בכל מקום" ושניה אחר כך אי אפשר לראות יותר מול העיניים מרוב שנמאס. ניסני לא שם.

"יש דברים שהם טיימלס. אני משתדלת, בתוך מה שאני עושה, להתמקד בדברים שהם כאן כדי להישאר, לא דברים שהם בר-חלוף. הרוב רצים איתי כבר שנים, ואין להם פג תוקף", תיארה, "גם בצבעוניות שלי אין משהו שיימאס עליך. הכול תמיד מתאים ותמיד יתאים. זאת אני, זה הטאץ' שלי וזה האופי שלי. יש הרבה ניקיון והרבה קלאס, אבל גם משחק וטוויסט, משהו מעניין שייתן לך להרגיש קצת אחרת".

לדבריה, "עם הזמן הצלחתי להביא את הסטודיו למקום של ייצור בכמות יחסית גדולה, אז העבודה חייבת להיות משוכללת באיזושהי דרך. מצד שני, הרצון לשמר את הדברים ברמת עבודת היד הוא הבסיס שלי. זה משהו שאני רוצה אותו. אני יכולה להביא הכול לרמה שזה נראה כאילו קנינו אותו באיקאה, אבל מה עשינו בזה?".

אבל רגע, את מדברת על "ייצור" בזמן שכל כוס שלך שונה מהאחרות. איך זה קורה בעצם?

"סוד"

הסוד המקצועי הזה יישאר איתה (האמת היא שהיא התחילה לספר לי אבל התייאשה אחרי כמה שניות של דיבורי קראפטס-וומנשיפ שגררו, ככל הנראה, עיניים מזוגגות מצדי), אבל סודות וסיפורים אחרים - רובם חיוביים, וניכר שניסני מקפידה לשמור לעצמה את השליליים - מבעבעים מהסטודיו הזה החוצה, למקומות שכולנו אוכלים בהם כל הזמן.

ניסני מדלגת בין מאיר אדוני, מיכאל גרטופסקי ורן שמואלי עם הקייטרינג שלו "שאחריו היה גל וטירוף עצום שלא התכוננתי אליו", אבל בסוף חוזרת לכהן, "כפרה עליו".

לדבריה, "לאט לאט הבנתי את המורכבות של העניינים, את הדברים הקטנים. רפי היה קורא לי פעם בכמה זמן. היינו יושבים ב'חמארה'. הייתי מתרגשת, והוא היה מתחיל: 'טוב, אני רוצה לעשות איזה משהו שיוצא מזה עם זה, ושעושה כזה וכזה וכזה'. עושה לו סקיצה, והוא: 'יאללה, 200'.

"יום אחד הוא נכנס לאיזה אטרף. 'תקשיבי, אני עושה עכשיו משהו בלובי, תבואי עכשיו'. הגעתי. 'אני צריך כדים גדולים כאלה שעושים ככה ונראים ככה'. 'למתי?' 'למחר'. זה הבן אדם. אין דבר כזה שזה לא קורה. זה קורה, וזה קורה עכשיו, וזה קורה כמו שהוא רוצה שזה יקרה. הוא הביא אותי לדיוק, להבנה שאי אפשר לטאטא, שזה חייב להיות מושלם. הוא היה מוליך אותי ומחזיר אותי ומוביל אותי, וגורם לי למצוא פתרון לכל בעיה. שיעור לחיים".

השיעור הזה הסתיים, לעת עתה ולצער כולם, בחלומות על דברים שהיו יכולים להיות, ובזכרונות מדברים שכמעט קרו. "הוא דיבר שנים על הבית מלון, איפה שנמצאת היום 'משייה'. עשיתי לו אלף ומשהו כלים מכל סוג, צלחות וקוקוטים ומה לא. 'אני רוצה את זה עם האדום שלך שאת עושה למטה ושמישהו יאכל את הסלק ופתאום יראה את זה ולא יבין אם צבעת או לא צבעת ומה זה בכלל'".

איפה הכלים האלה היום? זה הרי אוצר גנוז

"זה אצלו כעקרון, כי מסרתי לו את כל הכלים וכמובן שקיבלתי עליהם כסף, אבל אני לא יודעת באמת איפה הם עכשיו. ניסיתי להבין אבל אני לא יודעת. ככה זה כשמסעדות נסגרות"

כל זה, לרבות ניסיון מעט מגושם מצדי להעניק לה אחוזים נדיבים מחווית המסעדנות הישראלית, וניסני עדיין מרגישה שהיא הקנבאס. "אני מביאה את הפלטפורמה שעליה המנה נבנית או מתחברת, וקורה שם איזה משהו ביחד, אבל צלחת לעולם לא יכולה להאפיל על האוכל. כמה שהיא לא תהיה מיוחדת, ואוו או לא וואוו, החוויה של האוכל מנצחת".

לדבריה, "עבודה עם שפים זה לא כזה קל, אבל התהליך מפרה, ובסופו של דבר אני יושבת באיזה מקום, נגיד ב-OCD, ורואה 16 צלחות שלי מוגשות אחת אחרי השניה, עם כל האוכל הזה, ואני מתרגשת, זה אין לתאר".

את עדיין מתרגשת מזה?

"כן. לא מהכול כבר כמובן, אבל שולחים לי תמונה של הדלקת נרות בפמוטים שלי. אין, זה אחד הגבוהים. ברור. חברים או אנשים יושבים במסעדה. כן, זה מרגש. יש המון חשיבות בדבר הזה, בפרזנטציה, גם אם זה טוסט שאני מכינה לבן שלי בבית, זה חשוב"

הוא אוכל בצלחת פלסטיק?

"נראה לך? לא, יש לי שתי צלחות פשוטות שאם הוא רוצה לטייל עם האוכל, אז בסדר, אבל חוץ מזה הכול שלי. זה אמנם השבורים והמוחזרים והעודפים, אבל שלי. בשבוע שעבר אחותי ואחי היו עם הילדים ופתחנו שולחן, אז הוצאתי לכולם כלים שיהיה להם אותו דבר, ואח שלי כאילו 'נראה לך? מה את עושה? אבל הרגעתי אותו".

איך את עם איקאה?

"שרופה עליהם. איקאה זאת גאונות לשמה. יש לי ריהוט שלהם, ואני מאוד אוהבת אותם. יש שם חכמה שאין לתאר, באמת. מבחינה עיצובית זה מדהים והם עושים דברים מאוד-מאוד יפים, מעבר לפונקציונליות. יש טרנדים אבל גם המון טיימלס. צריך רק לדעת מה לקנות"

ניסני עדיין עובדת עם המערוך "כמו נמלה", אם כי מדובר בנמלה מהירה מאוד, לפחות על פי תיאוריה.

"אני לא יוצאת ולא אצא לסין. זה ברור לי שביום שאני אחליט שמשהו יוצא לסין, זה יקבל טאץ' אחר", הבהירה, "אני לא אומרת שאני לא אעשה איזה פרויקט שקשור לסין, אבל אני בתוך הסטודיו, ואת הדברים שאני חותמת עליהם אחד אחד, אף אחד לא יכול לעשות. זה אני יודעת באופן ודאי, ואי אפשר לקחת את זה ממני".