כמעט שלושה עשורים אחרי שתפסה את תל אביב בבטן הרכה ביותר שלה, אגאדיר ממשיכה לפסוע על חבל דק, מתוח גבוה מעל העיר.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
מתחתיו, יש יותר המבורגרים מבניינים, וכל יום שעובר רק מטה את המשוואה הזאת עוד יותר, אבל היא בשלה. מתגאה בסיפור האוריג'ין על "בר הישיבה הקטנטן" שהתחיל את הכול מרחוב נחלת בנימין ובטוחה בעצמה כדי להסתכל לכל התחרות והמתחרים בעיניים, ולהמשיך לצעוד.
הבו לו מדליה. סמאש של אגאדיר
זה טריקי, ולא רק בגלל שמדובר בסצינת האוכל הישראלית, או כי ב-29 שנים אפשר למנות בסביבתנו כרבע שעה של שקט, בערך. זאת משימה מורכבת כי העולם השתנה, ולא מפסיק להשתנות, וכי מעטים הדברים - בודדים ממש - שהיו רלבנטיים אז ונותרו כאלה גם היום. אפילו אני, בוגר וזקן, ביליתי את מיטב 1997 בדרום לבנון, אבל אולי זאת לא דוגמה טובה לכמה שהדברים מתפתחים ומתקדמים במדינה שלנו.
אגאדיר, לעומתי, משחקת את המשחק הכפול והנדיר של כבוד ליסודות וכבוד לנקדות הפתיחה, עם מודעות עצמית ומודעות סביבתית לגבי מה שהולך עכשיו ומה שנכון עכשיו. זה מאתגר ליישום ונדיר שזה מצליח, נדיר עד כדי יוניקורן. אולי יש לנו כאלה גם מחוץ להייטק.
מספיק לעבור על הבשורות והכותרות שיצאו ממנה בשנים האחרונות כדי לקבל סחרחורת קלה של מהדורות מוגבלות ומנות מיוחדות. היו כאן - ספירה רנדומלית לחלוטין - מיזם 110 ושיתוף פעולה עם הסביח של עובד, נבחרת טבעונית והמבורגר "טורקי", קולקציית NFT (נשבע) ושת"פ עם ארז קומרובסקי, עם תומאס יול, עם כוכבות כדורגל הנשים של ישראל.
אין כאן ביקורת, חלילה. בניגוד להרבה מקומות אחרים, כאן הקפידו לא לגלוש למחוזות הגימיקיים ביותר של הפופ-אפ, וניסו לצקת תוכן ועומק בכל מהלך. זה מלמד לא רק עליהם אלא גם על ישראל כולה, ובמיוחד על אנשי האוכל שלה, שצריכים לא רק ידיים טובות אלא גם, לכל הפחות, טאלנט שיווקי כלשהו. פה, נדמה, מכוונים היטב את הספינה, ולא מתרגשים מהעובדה שהמים כאן *תמיד* סוערים.
הניצוצות האחרונים של אגאדיר היו המבורגר ואגיו, מנות שקורצות למקסיקו ולמזרח הרחוק, קריספי צ'יקן שיצר עבורה תומר טל וסמאש בורגר חדש לחלוטין. רובם, אגב, הוכיחו היטב את כל מה שנכתב כאן למעלה - לא נולדו סתם, ולא נעשו כחלטורה, אלא באו והתחילו לרוץ, עקפו וסירבו להוריד דופק. כשמוסיפים להן חלת בצל מיתולוגית, כנפיים מיתולוגיות ומיתולוגיה בכבודה ובעצמה, מבינים את המנעד, ואת העוצמה.
כריך העוף, עם השם השובב "קריספי צ'יקן אדיר", הגיח בקיץ האחרון, אחרי המלחמה ולפני המלחמה ותוך כדי המלחמה. הוא נכנס לשוק רווי, ולכן מינף את היצירתיות של טל לכדי יצירה של ממש, עם כל הפאנץ' הנובע מהשילוב הזה.
יש כאן שני נתחי עוף בינוניים בעוביים, מצופים כהלכה ופריכים מקסימלית בעזרת חטיף דבאייל מקמח חומוס, ועם לחמניה רכה שמצליחה להחזיק גם גסטריק פלפל שיפקה, גם עגבניות, גם כוסברה, גם ג'ינג'ר וגם תועפות של סלט שורשים. זה ענקי, ודורש ממך יכולת חלוקת קשב ותפיסה מרחבית, שתי ידיים לפחות וערימה של מגבונים ומפיות בצד, אם משום מה תחליט להפסיק לרגע. ב-66 שקלים (76 עם צ'יפס, נהדר בזכות עצמו, מבית תפוגן וגידולי הדרום, 96 אם מוסיפים לעסק גם בירה שקמה) זו לא רק ארוחה ראויה ושפויה, כי אם גם וואוו משתלם אחד גדול.
הסמאש עושה אותו דבר בדיוק - מצטרף באיחור ניכר לחגיגת מעיכות הפלאנצ'ה שהשתלטה בשנים האחרונות על היר, ומכריז את עצמו ישר בבאו כמועמד למדליה.
הבשר, כמובן, מדבר, דק אך נוכח, ואיתו המון גבינת גאודה במצב צבירה סקסי, טבעות בצל מלאות סאונד, מלפפון חמוץ ואיולי סריראצ'ה פיקנטי. סינגל (49 שקלים, עשרה שקלים נוספים לצ'יפס ועשרים עם בירה) של קציצת 110 גרם יעבוד אידיאלי, בטח אם אתם רוצים להספיק למקלט בזמן. הרעבים ממש יילכו על דאבל (59-79 שקלים) והולכי הקצה יגבירו לטריפל (69-89 שקלים), אבל אלה כבר דקויות וניואנסים. אי אפשר באמת לטעות עם הדבר הזה.
אגאדיר בוודאי יודעת כבר מעכשיו איך חוגגים כאן יום הולדת 30, ומשאירה בכל זאת מקום להפתעות ולקצת ספונטניות.
אין לה כבר מונופול המבורגרי מקומי ונחלת בנימין מזמן חרג מגבולות הגזרה שלה, בדרכו להיות המפלצת שהוא. זה לא משנה, מסתבר. את יכולה להיות הראשונה בלי להתמרמר שכולן מחקים אותך, ויכולה לדהור במסלול שלך בלי להתרגש מכל מיני מודלים חדשים וצעירים יותר. כשקו הסיום לא נראה באופק, הכול תופס פרופורציות אחרות, ואפשר אפילו ליהנות מהדרך, ולנצל את תחנות העצירה שהארץ כופה עלינו כדי לזנק מחדש, לריסטארט של החיים.