והכי חמודים, כמעט כהרגלם, הם ההיי-טקיסטים.
הם נכנסים בבוקר לקפה קוקו כתחנת הצטיידות הכרחית ליום העבודה ומבקשים - שמעתי במו אוזניי, אחרת לא הייתי מאמין - "רק אספרסו קצר". נשבע.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
אז, הם מצמידים סמארטפון למסופון, משלמים ואפילו משאירים כמה שקלים טיפ, ומתפנים להמתין מול אחת הוויטרינות הכי משוגעות שיש בעיר, ובארץ. להמתין לרק אספרסו, כן?
האיפוק הזה, החוסן המדהים, הם החומרים שמהם עושים עם במלחמה. ולכן, כדי לדגמן סופית את גיבורי-העל שהם, האספרסו נלקח, התיק הממותג עולה שוב על הכתפיים, והכול ביחד מתרחק למשרד. לא בני אנוש, כי אם שריון, כיפת ברזל נגד פחמימות.
(אחר כך - פחות משתי דקות אחר כך, תעשו שלא ראיתם - הם נכנסים שוב עם פרצוף שמשדר בלבול וכורזים בקול נמוך, נמוך הרבה יותר ממה ששמענו אותם קודם, ש"בעצם, תן לי גם קרואסון אחד". הם מצמידים שוב ומשלמים שוב ואפילו מתשרים שוב).
עדיין חמודים, אם כי פחות עמידים. פחות כיפת ברזל, ויותר דיאטה מלאת רסיסים. בינינו, אפשר להבין אותם. איך אמורים להתמודד אחרת עם מה שהולך פה?
"רק אספרסו", ומשהו קטן ליד. קפה קוקו
שנתיים פלוס-מינוס אחרי שהכה גלים באזור הטעים של נמל חיפה, הבייקרי השופע מסרב להיסחף ולשייט, ובמקום זה הוריד עוגן. זה משפט עם המון (יותר מדי) דימויי ים ויבשה, ולכן צריך להתייחס אליו בביקורתיות. למעשה, עדיף בכלל לוותר על המילים ופשוט לתת לעיניים לדבר.
והן מדברות כאן חזק. בקול רם ושוטף, מובילות אותך להחלטות רכישה ספונטניות ומלאות יצר, להעמסה בלתי רצונית של דברים טובים ולכיפוף טוטאלי של אותו כוח רצון. זה תופס את האדם הפשוט שהגיע ליממת השתוללות בעיר וגם את אותו תושב-שכן שרק רוצה לעבור, ואז לעבוד. כאן, לא מבדילים ולא מחשבנים. אם נכנסת, תהיה מוכן לצאת כבד יותר ומתגלגל יותר, אבל בהכרח גם מרוצה יותר.
הידיים החרוצות של מוחמד עונאללה ומונדר דייב מחלקות ביניהן היטב את העבודה, אם כי אין כאן באמת פסי הפרדה נוקשים, אלא חגיגת טעם חמאתית. זאת פריז רק בהשראה, אם פריז הייתה ממוקמת במזרח התיכון. ככה, תודו, היא הייתה אפילו טעימה יותר.
קפה קוקו הוא בולונז'רי שאופה הכול אין-האוס ועל המקום, וגם פטיסרי שבונה הכול בתוך הבית. יש כריכים ומאפים מלוחים, קינוחים אלגנטיים ופחמימות מתוקות ולכל אלה הצטרף לאחרונה גם תפריט בראנץ' מהודק מצד אחד ומתפקע מהצד השני.
רוצה לומר בפשטות יחסית - לכאן לא באים כדי "לטעום" ולחזור למוטב. לכאן באים כדי ללכת על הקצה. מחר אפשר יהיה לדבר שוב על הצבת גבולות, היום אוכלים.
יש כאן פרעצלים פריכים ורכים כאחד, ברד פודינג מלוח, בורקסים שוברי פאסון, סנדביצ'ים עבים מלחם מחמצת עם פפרוני וגבינת גאודה, כריכים צבעוניים עם רוסטביף, סלט ביצים וביצה מקושקשת לרמת בול וגם בצקים מדופפים שנפתחים לצורות הנדסיות זוויתיות ומקבלים על כתפיהם גבינת פטה ושום קונפי, כרישה ופרמזן, סלמון מעושן וירוקים טריים.
איתם, אפשר להרכיב גם "צלחת בוקר" וללכת על סלט, אם כי גם המילה הזאת קצת מטעה, בהיות הסלט קערת-ענק וקרעי קרואסון שחומים בתוכה. אפשר גם להיכנע פשוט, עם טוסט גבינות, בשמל וביצת עין, בריוש פטריות עם חזה אווז, ביצה עלומה עם אבוקדו-סלמון ולבאנה מתובלת בזעתר או קרוק מדאם על בסיס קורנדביף. בעצם, למה "או", אם אפשר גם וגם?
המתוקים, כהרגלם, הם עולם ומלואו של מאבק בין האדם שהיית רוצה להיות ובין האדם שאתה. הראשון חולק קרואסון קטן כי הוא מלא כבר. השני עובר על הוויטרינה כמו יצירת האומנות המוזיאונית שהיא, ואז מעמיס מתוכה כמה שיותר ציורים-בצקים.
קוביות קרואסון, למשל, עם קרם פטיסייר ותותים טריים. ספירלות עם גבינה חמצמצה, קראמבל ואוכמניות. פאן דה סוויס שגולש מעט מהצדדים בפתיינותו ושבלולי קרם קפה, קרם טירמיסו, קרם דובאי וקרם כנאפה. שוקולד גם, הרבה ממנו. קרמל ופקאן, קראפין גבוה וקרם פסיפלורה-מנגו. אין טעם להיאבק, כל הטעם פה הוא בהתמסרות של אחרי המאבק.
בשעת בוקר מוקדמת, קוקו מתחיל להתמלא באלה שיודעים מה טוב להם, ובטוחים שאם מתחילים מוקדם, מספיקים יותר. שעתיים אחר כך, המשפט הזה נכון עקרונית, אבל בעוד הם תיכננו להספיק יותר ביום שלהם, הם בעצם עדיין כאן, ומספיקים יותר במאפים שלהם.
קשה עד בלתי אפשרי לשפוט אותם. הרחוב שקט והשמש טובה ולמרות שהים חסום באופן מיתולוגי, אפשר להרגיש אותו באוויר ולהרגיש אותו בנפש. יש מספיק כיסאות כדי שתבחר טוב, והשולחנות גדולים מספיק בשביל לקלוט את כל ההתפרעות שלך. אם תישאר קצת, יש אפילו סיכוי סביר שתלמד איך קוראים להייטקיסט ההוא, אבל אין שום סיכוי שתצאו מפה עם "רק אספרסו". יש גבול, פשוט לא כאן.
קפה קוקו, הנמל 33, חיפה, 04-9106671