נו באמת, מה לנו ולדרום קוריאה? נכון, היה איזה רגע שבו כולם התעופפו לשם, מגלים וחושפים יעד חדש אחרי כל סימוני ה-V האפשריים של המזרח הרחוק, אבל הרגע הזה קרה כל כך מזמן - שבועיים, לפחות - וחלף עם הצרחה הראשונה של הטלפונים בבוקר שבת ההוא, עד שלא נותר אלא לתהות אם זה לא היה פשוט חלום מתוק על קיי-פופ ותו לא.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
ברצינות, איפה תל אביב ואיפה סיאול? שתי ערים שפועמות מערב עם שורשים מזרחיים לחלוטין, מאוימות על ידי מפלצת חשוכה שלא מפסיקה לדבר על גרעין ומתאבססות על אוכל, אבל כאן נגמר המשותף, ומתחיל לגדול הפער. מה סיאול ומה אוכל רחוב עכשיו, כשהרחובות ריקים? איך גוצ'וג'אנג כשכולם תוקעים כעת פחמימות טו-גו, מהמיקרו למקלט?
כמה עולם נכנס בין העולמות. יובוצ'ובאפ ב-JMT
המציאות הישראלית הנוכחית הזאת, שגרתית-חירומית לחלוטין, היא בסך הכול משוכה נוספת במירוץ של JMT, ופעימה אחת למעלה בדופק הגבוה גם כך בסט היכולות האירוביות שלה. היא התחילה חזק ומהר, המשיכה והגבירה, וכעת רק נותר לה לסחוט עוד קצת את הדוושה, ואת הפוטנציאל, ולממש את החלום במלואו. המלחמה, מבחינתה, היא לא תירוץ ולא אליבי, אלא סיבה. סיבה טובה.
הפעם, רעות גרשוני תיזמנה את הנסיעה שלה לקוריאה הכי טוב שאפשר היה לבקש (כלומר, כל עוד את לא מבקשת להיתקע שם בזמן שהתותחים רועמים). נסיבות אישיות מנעו ממנה אותה לפני הפתיחה, לפני כשנה וחצי, והיא הסתפקה אז בגירסאות מערביות של מזרח. לונדון, היא הרגישה, מספקת קירבה גדולה מספיק למקור, ואת היתר נסדר. היום, אחרי שהיא יכולה להשוות, היא יודעת כמה המחשבה ההיא הייתה שגויה, וכמה עולם נכנס בין שני העולמות האלה.
תוצאות הטיול הטעים שלה לסיאול קופצות עליך כרגע מהתפריט של JMT, ומבקשים שתיתן להם הזדמנות. זו לא מזללה הודית שקורצת לתרמילאים הישראלים שחזרו מהטיול של אחרי הצבא, וגם לא דוכן טרנדי שמקבל באהבה את כל תיירי המזרח הרחוק החדשים. אין כאן אינסטנט ולא טיקטולוגיה. למעשה, בדיוק ההיפך. היה תחקיר עומק וניסיונות לאכול כל מה שאפשר שם, ועוד קצת, ואז, למחרת, שוב מאותן אטרקציות ומופעי תרבות -עוד מסעדות ועוד שדרת אוכל, עוד מאמא סיאולית שמקפיצה נודלס ועוד התעקשות לטעום דברים שחשבת שטעמת כבר, שידעת שלא טעמת אף פעם, שלא תפסיק לרצות מעכשיו לטעום שוב.
הטיול הזה, בניגוד לכל דיבורי ה"יצאנו למסע וחזרנו לפתוח מסעדה" שמסתכמים לבסוף באותו אוכל בדיוק, היה טיול שורשים. פשוט לא השורשים שלה. האוכל שיצא ממנו, שמתיישב על כתפי תפריט הבסיס המעולה גם כך כאן, מתייחס לסועדים בכבוד, מסרב לזלזל בהם, מכבד אותם ואפילו מרשה לעצמו לבוא צנוע ולהיות מופתע מהם. מי זה האנשים האלה, תהתה גרשוני, שמזמינים לי עכשיו ג'אג'אנגמיון בלי למצמץ? מסתבר שהאנשים האלה הם אנחנו. כמה טוב שבאת, ותודה.
הכוכבות החדשות של JMT כוללות יציאות כמו קלגוקסו (Kalguksu), "מרק סבתות" עם אטריות חיטה חתוכות ידנית (ולכן השם, אטריות סכין) על בסיס ציר אנשובי ואצת קומבו מלוח ועמוק שבו משתכשכות "עוגות" דגים ובצל ירוק (46 שקלים), תבשיל Japchae עם אטריות בטטה שקופות שהוקפצו עם ירקות ובשר, וכן את אותה Jajangmyeon - קערת נודלס סינית-קוריאנית עם תבשיל שעועית שחורה מותססת, ביצים חומות-רכות ומלפפונים פריכים (72 שקלים) שמתחילה מוזר ואקזוטי וממשיכה עד כדי כליה מוחלטת של הסיפור הזה, כולל ניגובים בלתי רצוניים, או רצוניים לגמרי.
את אלה מזניקה פתיחת שולחן חדשה (54 שקלים), נאמנה לבאנצ'אן המקורי משם, עם צלוחיות קטנות-ענקיות של קימצ'י, סלט מללפונים מעולה, בצל לבן מוחמץ, פלפלים חריפים, צנון יפני ופיש-קייקס, וממשיכות יובוצ'ובאפ, גירסת האינארי המקומית של כיסי טופו שמנמנמים ומתפקעים ממילוי (28 שקלים ליחידה) ודאק טוקבוקי (Ddukbokki) - להיט ממתין להתפרצות ויראלית כאן שעניינו גבעה גדולה של עוף מטוגן, מכוסה ודביק ברוטב מתוק-מריר-חמוץ-חריף, עם פיסות עוגות אורז ובוטנים גרוסים. ב-48 שקלים, וללא תחרות כלל, מדובר במנת העוף הכי שמחה שיש כאן כרגע.
מה שמרשים באמת בסיפור הזה הוא התוספת. לא פופ-אפ ולא תפריט זמני, אלא הבנה מה עובד והולך עד עכשיו, ואז תיגבור. הקערות רצות חזק בצהריים, ואיתן השניצל הענקי והקורן-דוג, רול הנייקד גימבאפ והסושי (וגם נבחרת מנצחת, מנצחת בפער, של תריסר רטבים ודיפים מעולים, לרבות סאמאג'אנג מתוק, יוג'ה הדרי חמצמץ, איולי וואסבי, מיסו-קרמל, דאשי-סויה וגוצ'וג'אנג כמובן). עכשיו, פשוט, יש עוד סיבה לבוא, ועוד החלטה לעשות.
מבחינת גרשוני, חייבים לחדש עבור הקהל הקבוע, "ולדאוג שלא ישעמם לו", אבל נדמה לי שזה לא רק סיפור של דיאלוג וגירויים, אלא גם השלמה של המעגל, גם אם לא סגירתו המוחלטת. היא הרגישה אז שהחוויה של לונדון וקוריאה-טאון בלוס אנג'לס מצוינת כנקודת התחלה, אבל ידעה פנימה, בערה פנימה, שזה לא הדבר האמיתי - ובעיקר שמגיע לישראלים נגיסה מהדבר הזה, מהאמת.
"נסעתי וחזרתי וחוויתי שם סיפור קצת אחר", היא משחזרת תוך כדי דיווש האופניים הכי תל-אביבי שיש, "הבנתי שם שמישהו חייב להביא את הסיפור הזה לכאן כמו שהוא. הישראלים טיילו וחוו, נפתחו וחזרו. הם לא צריכים אותי בשביל להתחנף אליהם. תן להם את הדבר. תן להם מוזר והארד-קור, ותן להם להחליט".
היא נזכרת בסבתא מסוימת מסמטה מסוימת, בצלוחית מאוד מסוימת של ענבים מוחמצים על פינת הבר של המלון בסיאול, ובחברה שלה צוחקת, ספק נעלבת, כשהיא שואלת למה "מעתיקים" כאן אוכל יפני. בסוף, היא מודה, אין דבר חזק יותר מידע, ומתרבות, "ואת הידע הזה והתרבות הזאת נשבעתי להביא לכאן כמו שהם".
החוויות האלה מסופרות כמעט מעולם אחר, והנשימה שמכניסה לתוכה יחד את תל אביב וסיאול חריגה ותלושה, אבל בין האזעקות אפשר לשמוע עולם, ובסוף נצא אליו מהמקלטים, רעבים כמו שאנחנו יודעים להיות.
JMT, אחוזת בית 3, תל אביב, 03-5783696