בגלל שבכל זאת מדובר בתל אביב 2024, גם האופנוע הכי חצוף והכי גמיש נאלץ לעצור ולהרים עוגן בנקודת האספלט האחרונה שעדיין כשירה לנסיעה, וחניה, ולא ביעד עצמו. בגלל שהעיר הזאת הפכה את וויז לאפליקציה מעולמות הרוח והתקווה הקוסמית, ללא הישענות ממשית על הדבר הזה שנקרא מציאות, אותו אופנוע מצליח בכל זאת להתחצף עוד קצת, ולהגיע מספיק קרוב לנקודה כדי ללכת ברגל.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
190 מטר בסך הכול, אבל המנוסים שביניכם כבר יודעים איך הצעדים האלה מרגישים בימים האלה בעיר. ממזרח למערב, אתה יורד על רחוב שפעם דימה שכונתיות אלגנטית, חוצה מה שלא ניתן לתאר אלא כתעלת אלנבי (רק כי בלאומילך היה מחמיא לדבר הזה), מנסה לדלג במהירות יחסית על השיטפון של מדרחוב קאו-סאן-נחלת-בנימין, ולבסוף מגיע, מעט מותש ומעט מוצף רגשית, אבל הישגי.
ועוד איך מגיע.
נחיתה רכה. JMT
JMT החדשה מאוד (פתיחה רשמית בדיוק היום) התייצבה ברחוב אחוזת בית הנהדר - לב-ליבה של העיר, עם שכל ישר לקחת מעט הצידה מהבלגן עצמו. ממולה בניין הבורסה וכלבו שלום, מצדדיה הסדרי תנועה זמניים שדורשים ממך להסתכל היטב גם לצדדים שלא הורגלת להסתכל אליהם, ובעתידה תקווה מקסימה - באמת, בלי ציניות - להפוך גם את המקטע הזה למדרחוב. הלוואי, כן ירבו.
היא מגדירה את עצמה כמזללה קוריאנית, ומחזיקה על הכתפיים, ובשרירי הרגליים, שנה שלמה של הכנות ותיאום ציפיות, ניסוח מטרות ועבודה מאומצת במטבח, ומחוצה לו. אנשיה - המקום הוא חלק מקבוצת אוקינאווה הוותיקה - מספרים על ביקורים יסודיים בסיאול עצמה, ובלונדון, במהלך שמבהיר היטב למה התכוונו כאן, ואיך בדיוק רצו לתווך את המטבח המסחרר הזה לישראלים.
סיאול, לונדון, תל אביב. הרעב מתגבר רק מהחיבור האזימוטי הזה.
מיותר כמעט לציין את ההשפעה הדרום קוריאנית על התרבות המערבית בשנים האחרונות, אבל רק כמעט. מה שהחל כטפטופים מסויגים של הבלחות נישתיות - בעיקר, אך לא רק, בתי אוכל שהצליחו להגר מערבה - הפך לתופעה דומיננטית שחורגת הרבה מעבר לברביקיו. להקות פופ ופסלוני אוסקר, כוכבי ספורט ומנטליות הורית.
חצי האי הזה, הסתבר לעולם כולו, הוא מגדלור של כישרון, שענף הייצוא העיקרי שלו הוא רעיונאות ותשוקה לחיים. אי אפשר להאשים אותם הרי בפינוק, או בחיים של נוחות. השף דייויד צ'אנג, מטאור קוריאני בשמי ארצות הברית שלא שכח אף פעם את שורשיו, היה גם זה ששם את החותמת על עירבוב הטעמים, ועל ביטול הגבולות, והמגבלות.
JMT (ראשי תיבות של Jon Mattaeng, שמתורגם לפאקינג טעים) לא מתיימרת ליצור מהפיכות חדשות בסדר הגודל הזה, אבל היא בהחלט רוצה להיות חלק מהמהפיכות הקיימות.
היא לא הראשונה לעשות אוכל קוריאני בתל אביב, עיר מהגרים על אפם וחמתם של המתכחשים-גזענים, אבל היא בהחלט הראשונה לשים אותו במיינסטרים, ובפרונט. אין כאן הרבה "מותאם לחיך הישראלי", ולא עיברות מאולץ של שמות וביטויים. זה נגיש, זה מוסבר, זה אפילו מלמד ומחנך, אבל רק אם בא לך. אף אחד לא בא כאן להרצאה.
זה מקום של רחוב, שרובו המוחץ של מטראז'ו מוקדש למטבח - רבע פתוח, עם חלון הצצה - ולחלל תפעולי צמוד. אין כאן מלצרים, ויש מסך מגע להזמנות. השולחנות ממוקמים בעיקר בחוץ, עם ארגזי הפלסטיק הצבעוניים והמפורסמים של הקורונה, קוביות ישיבה מעוצבות יותר ומעט אופציות גבוהות במסדרון פנימי, ובנישה מאולתרת נוספת.
זה מהיר, זה צבעוני מאוד, זה רועש, זה מנגן פלייליסט שמטיס אותך למזרח, וזה בעיקר מרשים כתכנית פעולה. אין כאן גימיקים, ולא גניבות תרבותיות צורמות. יש כבוד, ויש כמובן הבנה שהקוריאנית הזאת מדברת עם ישראלים.
המקום, כפי שניתן היה לצפות מהקבוצה, מוכן. 48 שעות ההרצה שלו סיפקו מפגן מרשים מאוד, בטח בהתחשב בסטנדרט הישראלי, של מקצוענות. לא תידרשו כאן לעיגולי פינה משמעותיים ולא תשמעו כאן חריקות של התחלה. רצים פה מהצעד הראשון. רצים וזוללים.
התפריט מטריף בשונותו, ומי שאוהב להתנסות ימצא את עצמו עם שולחן עמוס, ועם שקיות טייק-אווי מתפקעות (בקרוב משלוחים, כמובן, אבל עוד לא). בצעד מצוין, שלועג למיתוס מלכודות התיירים, צירפו תמונות לצד המנות, כדי למזער שאלות ופערים בתרגום. הצעד הזה, כפי שחשדתם, גורם לבעיית-משנה, בהיותו מגביר ריור ומגביר תיאבון ומגביר הזמנות. ההתמודדות האוטומטית, והנכנה, היא פשוט להתחיל ללחוץ ולהשתולל.
זה מתחיל עם מנות סטריט-פוד, או Soul Food, כפי שהן מוגדרות כאן בצדק. גימארי (26 שקלים ל-3 יחידות, 38 שקלים לחמישייה) היא אצת נורי ממולאת אטריות וירקות, מגולגלת ומטוגנת ופריכה. פאג'ון הוא פנקייק ממולא (62 שקלים לקומבינציית קימצ'י, בצל ירוק ופירות ים, 48 שקלים לווריאציה צמחונית עם אותו קימצ'י שמתערבב עם פלפל וזוקיני, שישה שקלים אקסטרה לתוספת מוצרלה). טוקבוקי הן קוביות קמח אורז דביקות ומבושלות בגוג'וגאנג הקוריאני המפורסם, רוטב פלפלים עמוק וחרפרף, שמתערבבות עם גזר, עוגת דגים, ביצה עלומה וגבינת מוצרלה מותכת (62 שקלים).
עוד? כי זה רק העמוד הראשון. פפר אנד צ'יז (36 שקלים) ממלאים פלפלים ירוקים חריפים על האש במילוי גבינת מוצרלה חמה ובייקון, גירסת הקורן דוג של JMT (42 שקלים) מטגנת לשלמות סטיק מוצרלה ומזלפת עליו גוג'וגאנג וקרמל מיסו, כי ברור, והכנפיים שלהם (34 שקלים לרביעייה, 48 שקלים לשישייה) עומדות ברף הציפיות העצום שנגזר מהמילים "Korean Chicken Wings" - מלאות סאונד, מלאות טעם, ממלאות את הפה.
מה שתואר כאן היא כמובן ארוחה שלמה, ומעבר לה, זריזה ומושחתת ונהדרת. ממנה, ניתן להסתעף לארוחות נוספות, וארוחות משנה, או פשוט לערבב הכול ביחד, עם כמה שיותר חברים.
המבחר פורש בפניך ראמיון, מרק חריף על בסיס ציר עוף וקימצ'י טחון, עם טופו (72 שקלים) או פרגית (78 שקלים), ביצה רכה ועלים ירוקים, "שערות" אצת נורי ואטריות, מנת אורז קימצ'י (58-74 שקלים, תלוי בחלבון, ועם אופציות מגוונות של שרימפס, למשל, או סינטה), קערות צבעוניות של ביבימבאפ כמובן (מ-69 שקלים לטופו צלוי במרינדה ועד 84 שקלים לגילופי סינטה) שמבלגנות את עצמן בשמחה וגם להיט ודאי שהוא "דה ג'י פאי" - שניצל טיוואני ענקי (79 שקלים), דק מאוד ונזלל כמעט כלאחר יד, מבליט שוב את יכולות הטיגון שלהם, וגם את יכולות הקיבול שלך.
זה לא נגמר. תפריט הסושי מחולק לשתי גירסאות - רולים ו"נייקד", שהוא מעין בוריטו ענקי - שכל אחת מציבה בפניך עוד אופציות, והבנה שאולי לא תצליח להגיע לאופנוע שלך בהליכה ישרה.
הרולים הסטנדרטיים (66-76 שקלים), גימבאפ, רחוקים מלהיות כאלה. גדולים מאוד בקוטרם, קודם כל, ומנטרלים כל שאיפה חצופה לתנועה אחת חלקה מהצ'ופסטיקס לפה. במקום זה, אתה מפרק אותם לחלקים, ונהנה לא פחות. "קרייזי סלמון", למשל, מגביר מערביות עם טיגון פריך ומשיחת חובה של שמן שומשום והבולגוני משדך חסה וטמאגו לחיתוכי בשר דקיקים. בצד, ממתינים רטבים (כל רול מוגש עם שניים לבחירה) שהופכים את המשחק להגיוני יותר, ולמהנה הרבה יותר - סאמג'אנג מעולמות הברביקיו או חמאת בוטנים, איולי וואסבי או סויה דאשי.
חדר בריחה תפריטי של מגשי טאקוס לחלוקה (94-119 שקלים) מוסיף עוד שגעת וסחרור, וכותרת "תוספות" מבהירה שוב את הכרחיותה עם סלטים, אורז מאודה, גירסת נייקד של טוקבוקי, קימצ'י (בעבודת יד, ואדיר למי שמתחבר כמובן, זמין גם כצנצנת לקחת הביתה) והמילים הכמעט בוטות במיניותן שהן "צ'יפס קוריאני בצ'יז סוס".
מזיגה של סוג'ו, מזיגה של גלידה רכה (עם קורנפלס ורוטב קרמל-גוג'וג'אנג, בכל זאת, אנחנו לא חיות), התנפלות אחרונה על בונגפאנג (מעין סופגניות בצורת דג, ממולאות בשעועית אזוקי מתקתקה או קרם וניל, ועם רוטב שוקולד כדיפ נוסף בצד שהרי בשביל מה אנחנו פה בעצם), ונגמר.
הישיבה כאן גורמת להפלגה מנטלית על אוטומט דווקא לקוריאה הצפונית, ולמחשבה הבלתי נתפסת על מדינה של ממש בעולם המודרני, בזמננו-אנו, שאינה יודעת דבר סנטימטר מחוץ לגבולותיה. אין כאן כמעט שולחן שלא הולך לשם, תוהה איך הם חיים, ואיזה חיים אלה בדיוק.
ואז, אותן מחשבות בדיוק חוצות את הגבול דרומה ומתחילות לרקוד בחלקה הפתוח של הרפובליקה. מטיילות בחצי האי, משוחחות וטועמות, ומפליגות לבסוף החוצה, לעולם. סיאול בתל אביב, ברוכה הבאה.
JMT, אחוזת בית 3, תל אביב, 03-5783696