בבוקר שבת, שבוע בדיוק לאחר צרחות האזהרה הראשונות של הטלפון ובתום ליל האזעקות המעייף ביותר של המלחמה (עד עכשיו), האופק איננו מבשר דבר פרט לעוד מאותם צלילים. עוד התרעות והתראות, עוד סירנות עולות ויורדות, עוד סוליות משתפשפות על מדרגות בטון מחוספסות - בדרך למקלט, בדרך מהמקלט, ללא עיר מקלט.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
באופן טבעי, רחובות תל אביב מרגישים בשעה הזאת כמו שילוב מלאכותי של שיא סגרי הקורונה והעונה החמישים של "המתים המהלכים", עם שליחי וולט בתפקיד המהלכים בינינו, כמובן. מסביב רק מתפללים עם אמונה, מתאמנות עם תקווה ואנשים ששמעו במעומעם על איזושהי מלחמה, אבל מעדיפים עכשיו בכל מקרה את הפחמימה.
בשביל כל אלה, בשביל כולנו, יש את הקובנה של מומה.
נקודת הבסיס. הקובנה של מומה
המאפה התימני המסורתי מוגש מאז 2014 במסעדת מומה הנהדרת שבקריית ענבים, והקים לפני כמעט חמש שנים בית תל-אביבי נוסף סביבו. קודם כל בצק, ואז מעטפת של טעם ויסודות של חוויה. כשאלה הושלמו, ניתן אישור לקירות ולגג, לארנונה ולשכירות ולוועד הבית.
מה שנכון היה במסעדת-האם - שם אין שולחן בלעדיה ויש הרבה שולחנות איתה ועם כוס יין בלבד - עורר מעט שאלות עם הפתיחה. רבים מבתי העסק לא הצליחו לשרוד על טריק אחד, גם אם הוא טריק-פטנט. רבים עוד יותר התפתו להרחיב ולהתפזר על הדרך, שוכחים את נקודת הבסיס. לא מעט נשרו כשהאס שלהם הפך לטרנדי ולנחלת הכלל, ופרשו סופית כשהטרנד התפוגג מעצמו. כאן, מתוך שכנוע עצמי וביטחון עצמי מוצדקים מאין כמותם, התחילו והמשיכו ולא עזבו ואין סיכוי שיעזבו. כשיש לך את הדבר האמיתי, אין לך שום בעיה לתת לכל הטרנדולוגים להמשיך לרדוף אחר הדבר הבא.
התפריט, אם אפשר להגדיר אותו ככזה, מציע, ובכן, קובנה. יש קצת משחקי גודל ("קלאסית" ושני מטבלים ב-49 שקלים, או משפחתית ב-78), גירסאות (טבעונית ב-42 שקלים) ומצב צבירה (קפואה ב-44 שקלים). יש מטבלים (6-8 שקלים), מארז "מתחילים" (קובנה גדולה וחמישה מטבלים ב-98 שקלים) ומארז Friends & Family גדול (168 שקלים) וגם ערק מתובל, אבל הסיפור הוא פשוט, ואין שום דרך או רצון לסבך אותו.
והנה הסיפור, כפי שאני מבין אותו: בצק בריוש עשוי לשלמות חמאתית - בדיוק בול על קצות האצבעות ובלי להיגרר לשמנוניות - וכרוך לשושני בציעה סקסיות, חבר לתהליך מושלם לא פחות של "חצי אפייה" שמציב אותו בעמדת זינוק אידיאלית לחגיגה ביתית. כמה דקות תנור (יש הוראות ברורות, אי אפשר לטעות כאן, ויש גם פלייליסט מחכה לסריקה בזמן שאתם מחכים לתנור) ומעט תשומת לב, ויש לכם ארוחה.
הקראסט שחום כמובטח, פריך אבל לא פריך-מוגזם, בכל זאת בקובנה עסקינן. הפנים בהיר ורך, מעלה אדים מהסוג ה-Steamy ומאפשר לך להיסחף איתם במחשבות על ימים אחרים. משם, ידיים תולשות וידיים טובלות - בקרם עגבניות צלויות חמצמץ-מתקתק בכתום בהיר, בשמנת-לאבנה בתיבול זעתר, בסקורדליה ירוקה עם רוקט, בסלק צלוי, עם משחקי טחינה, כולל וריאציה ירוקה משגעת ואפילו עם מתוקים כמו קרם קרמל מלוח או ריבת תאנים - וידיים לא מפסיקות עד שאין זכר, ונותרו רק זכרונות.
וכשיש שלמות, יש גם תוצאות של שלמות, וציון 10 עגול (ונדיר מאוד) בוולט. וולט ישראל, כן? המדינה הזאת שכולנו מכירים ואוהבים, וגם יודעים בוודאות שאחד הדברים האחרונים שאנשיה אוהבים לעשות זה לפרגן.
מערכת הדירוג של ענקית המשלוחים התכולה מתבססת על שקלול של חצי שנה אחורה. כלומר, כדי להגיע לציון כזה אתה צריך ציון מושלם מכל מי שדירג אותך, ומספיק לקוח אחד שנתן לך 9, נגיד, בשביל להוריד אותך מאולימפוס השלמות לחצי השנה הקרובה. פה, בקטע שהוא בו-זמנית גם מדהים וגם ברור מאליו, מצליחים לא רק לשמור על הרף במשך תקופה מטריפה באורכה, אלא גם לשבור את הרף, ואת כל מה שחשבת על הרף.
זה אומר התעסקות והשקעה וביקורת איכות וטלפונים ושירות שמנסה להקדים תרופה למכה, אם יש חשש לכזאת, ואז, למחרת, שוב מאותם דברים, ושוב ושוב ושוב. אין משהו פחות ישראלי מהדבר הזה, וזה אכן פלא ישראלי.
הקובנה של מומה ותיקה ומוכרת, והצליחה ליצור סביבה קהילה מבוססת ואוהבת - מקריית ענבים, מערבה על כביש 1 לתל אביב, והרבה מעבר להן, בחנויות האונליין של אליטה, למשל, וגם של הדליקטסן. זה אומר שהיא לא זקוקה להמלצות ולא לחשיפות, אבל גם אומר שהיא בהחלט ראויה להן, ולכל החיזוקים שאפשר.
אפשר לבוא ולשבת כאן בשישי ושבת, ולתת לסופ"ש לתת קבלות להבטחותיו. אפשר (רצוי אפילו) להזמין מראש ולשמור קובנה במקפיא ובמקרר עד שהאורחים מגיעים, או עד שהרעב מגיע. מה שבא קודם. אפשר לעשות מה שרוצים - כבראנץ' וכמאנץ', כפיקניק וכדייט - ואפשר גם לחלום הרבה מעבר. שבת שקטה, למשל, ובה רק צלילי השקט, מופרעים רק על ידי אנחות עולות ויורדות.
הקובנה של מומה, בן יהודה 124, תל אביב, 050-7847849